התמנון השבע

חמש שנים אחרי צאת , שביסס את מעמדה כאחד הקולות החשובים בשירה העברית בת זמננו, חושפת פרסונה שירית בשלה ומתוחכמת יותר, שכבר קנתה לעצמה שֵם וכבר מצאה לעצמה אהבה – והיא כתמנון השולח זרועות – אבל הרעב המנקר אינו מרפה. וכך היא נקרעת בין הבורגנות מלקקת הדבש לארוס הישן-נושן, האפל והדוחק, שסופו בתנטוס, שסופו לעד מר. ואיתה נדמה שנקרע העולם כולו בין הרצון להיבנות לצורך להיקרע: "יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת / וְעָבַרְתִּי לַמֵּטָא־סִפְרוּת / וְהַכֹּל בִּגְלַל רַעַשׁ אַהֲבָה / לֹא־מְצִיאוּתִית וְחַד־סִטְרִית / שֶׁבִּשְׁמָהּ לֹא הָיְתָה יוֹתֵר סִפְרוּת / כִּי בִּשְׁמָהּ בְּלִי כָּל קשִׁי הִסְכַּנְתִּי / לִזְרֹק אֶת הַסִּפְרוּת כֻּלָּהּ".