אימא במתנה

כבר לא אהיה אימא. אני בת 38. אני לבד. עוד פרֵדה - והפעם סופית. כבר חודש של נתק ביננו, ובלילות דמעותיי נספגות בכרית. אני נזכרת בלב שבור בזמנים הטובים יותר שלנו, שבהם שכבנו חבוקים והוא היה אומר לי, "תהיה לנו בת ונקרא לה ירדן. והיא תהיה יפהפייה..." ואני הייתי ממשיכה, "ויהיו לה ריסים ארוכים ארוכים כמו שלך. ובכלל, היא תהיה לגמרי דומה לך, אבל לא יהיה לי אכפת כי אני כל כך אוהבת אותך..." כן, כן... לא ייאמן איזו פתיה מטופשת אני. ובעוד ערב עקר ודהוי, נשמעו דפיקות בדלת ביתי. גררתי עצמי לפתוח, והנה לתדהמתי הוא עמד שם, מחויך, אחז זר פרחים, כרע ברך מולי, הוציא מכיסו טבעת ושאל, "אורטל, תתחתני איתי?" היום יש לנו בת יפהפייה ששמה ירדן ויש לה ריסים ארוכים ארוכים, ממש כמו שלו. ובכלל, היא דומה לו לגמרי, אך לי לא אכפת כי אני אוהבת אותו כל כך. אוהבת אותה כל כך.  הוא ספר מענג, חינני, צבעוני וקולח, שבו כתובים ברגישות ובהומור סיפורים קצרים על נשיות, על רווקות, על חברות, על רומנטיקה, על נישואין, על לידה ועל אימהות.