מרקוריום 1 - מעופפת

אֶרְלִינְדָה לא הצליחה לעצום עין. כל תא בגופה רחש ורטט כאילו ריפרפו בתוכה אלפי פרפרים, אף כי היא מעולם לא ראתה פרפר חי. זו התרגשות טבעית, אמרה לעצמה, אבל היא לבדה נשארה ערה, ואילו שאר חברותיה באולם השינה נמו להן את שנתן בשלווה, כאילו האירוע הצפוי למחרת הוא עניין שבשגרה. רוֹמוּלוּס ורֶמוּס — זוג הירחים התאומים, זירזפו את אורם מבעד לחלון, ובאופן מוזר לא היה הזוהר קלוש אלא דווקא בוהק, וזאת למרות הכיפה הגדולה שחצצה בינה ובין השמים. אולי טרחו ממרקי הכיפה ללטש אותה במיוחד לרגל האירוע? האור התווה ברכּות את מתארו של האולם, וארלינדה סקרה במבטה את המיטות שהיטיבה כל כך להכיר ואת בנות־האנוש הצעירות המכורבלות בתוכן. היא זיהתה את הדלת הסגורה, ששומר הלילה תמיד בדק, שמעליה חקוקה דמות דיוקנו של יָנוּס, האל כפול הפנים; את הקירות המעוטרים בסמלו של מרקורי — שליח האלים המכונף; ואת הארונות שהכילו את חפציהן של אלה שהתגוררו יחד באולם השינה הזה מאז ילדותן המוקדמת. בת שש היתה ארלינדה כשהועברה לקן הגידול המשותף. ביום ההוא פגשה לראשונה את כל בני המחזור שלה, ובעל הסמכות בירך אותם בחגיגיות, ענד להם את אצעדות הקרסול והכריז על היותם מעתה משפחה אחת. מכל אלה היא עתידה להיפרד מחר.