נידוי, מוות ואבלות

באין מוסדות מוסמכים ומוכרים של אכיפה וענישה הפך החרם לאמצעי המרכזי המשמר את סמכותם של חכמים. הנידוי והחרם לא היו רק כלים להטלת מוראם של פרנסי הציבור אלא גם מילאו תפקיד חשוב בשמירה על יציבות חברתית ועל אורחות חיים תקינים המאפשרים את החיים יחד בקהילה היהודית. הנידוי נחשב "בית סוהר בלי מנעול", "כבלי ברזל שאין העין רואה אותם והגוף מרגישם מאוד", "מיתה אזרחית". ובכן, מה טיבה של המערכת החברתית הזאת? מהי מיתה אזרחית? כיצד פועל בית הסוהר בלי מנעול, מהם כלליו, מהן השפעותיו ואיך אמור הגוף להרגיש את הכבלים הבלתי נראים? יאיר אלדן עומד על הקשר ההדוק שבין נידוי ומוות המופיע בספרות חז"ל. טענתו העיקרית היא שהקישור העתיק בין נידוי ואבלות הוא כפול פנים: הוא מבטא את התאבלותו של המנודה על מותו החברתי אבל גם את הפיכתו של המנודה עצמו למת מהלך בתוך תחומי הקהילה. כאן מתגלה הייחוד של מנגנון הנידוי אצל חז"ל: המנודה מאבד את הפנים החברתיים שלו אבל שומר על היותו פועל-חברתי. כתוצאה מכך, הוא חווה את המוות החברתי שלו שוב ושוב מכיוון שהוא עדיין, רשמית, חבר בעל זכויות בקהילה. מנהגי האבלות שנוהג המנודה אינם רק לשם ביזויו אלא מהווים שיקוף של תחושת ההיעלמות של המנודה מהעולם ושל חוויית מותו החברתי, ובד בבד הם גם גורמים להפיכתו לדוחה ומגעיל בעיני הסביבה החברתית הקרובה שלו. ניתוח הקשר בין נידוי ואבלות מביא את אלדן למסקנה מפתיעה: במרכז הקאנון היהודי מופיעה גישה אשר לפיה מנהגי האבלות שנוהג האבל הם אמצעי להשתיק את טענותיו כלפי האל ואת כעסו כלפי הקהילה וכלפי עצמו.ד"ר יאיר אלדן מלמד בפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו; עמית מחקר במכון הרטמן בירושלים.