ליידי מקבת ממחוז מצנסק וסיפורים אחרים

ניקולאי לסקוב הוספה למעקב נִיקוֹלָאי סֶמְיוֹנוֹבִיץ' לֶסְקוֹב (Николай Семёнович Леско́в 1831 – 1895) היה סופר פרוזה ועיתונאי רוסי. בכתיבתו שילב בין ביקורתיות מודרנית לבין כבוד רב למסורת הרוסית העממית. לסקוב זכה לפרסום יחסית מועט בחייו, אך במאה ה-20 סופרים רוסים רבים, בהם אנטון צ'כוב ומקסים גורקי, ציינו אותו כאחת מהדמויות הספרותיות שהשפיעו עליהם. גורקי אמר עליו, כי הוא "לא היה נרודניק (מהפכן), לא סלאבופיל (לאומן), לא תומך במערב ולא שמרן" – אלא סופר בעל קול ייחודי, וביקורתי כלפי כל הזרמים בחברה. בשנת 1903 כל כתביו פורסמו מחדש ב־36 כרכים ועוררו עניין ציבורי מחודש. לאחר מהפכת אוקטובר המשטר הבולשביקי הכריז שיצירת לסקוב בורגנית ואינה מתאימה לרוח הסוציאליזם ויצירותיו הודפסו מעט מאוד במשך שנים רבות, אך הוא לא נשכח על ידי הרוסים שנמלטו מפני השלטון החדש. כך, בשנת 1926 חוקר הספרות הגולה דמיטרי סוויאטופולק-מירסקי אמר על לסקוב: "אנשים רוסים מכירים את לסקוב בתור הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת".

ניקוֹלַאי סֶמיוֹנוֹביץ' לֶסקוֹב (1895-1831) מוכר לקורא העברי בעיקר מיצירותיו "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק" (שאף הומחזה והוצגה מעל במות התיאטרון) ו"הנודד המוקסם", המובאות בקובץ זה בתרגומה החדש של דינה מרקון. כטולסטוי וכדוסטוייבסקי נמנה לסקוב עם גדולי הקלסיקנים הרוסים במאה ה־19, אך זכה לתהילת אמת רק במאה העשרים מפני שהקדים את זמנו בשפת הכתיבה, שחרגה מן המוסכמות הספרותיות של אותה עת. כל דמות מדברת אצלו בשפה ייחודית משלה, בניב מקומי המשופע בביטויים עממיים, או בשפתם היומרנית והמלאה טעויות של אנשים משכילים־למחצה – בכך אפשר לומר שלסקוב, אמן הסגנון, ממציא למעשה את השפה הרוסית מחדש. כתיבתו של לסקוב היא ניסיון לשחזור כמעט אתנוגרפי של תמונת ההוויה הרוסית על מעמקיה הנסתרים, והיא גם מאוכלסת לא אחת ב"צדיקים" וב"רשעים" ובעלילות החורגות מגדר הרציונלי, דבר המשַווה למציאות המתוארת בה נופך מוזר ופנטסטי, כמעט כשל מעשייה עממית.

למרות הקושי העצום שבתרגום לשונו הייחודית של לסקוב, תורגמו יצירותיו כמעט לכל שפות המערב. במבחר העברי כללנו, לצד יצירותיו רחבות היריעה, גם סיפורים ונובלות שבהן מתגלה לסקוב כממשיך מסורת הסאטירה הרוסית וכמבקר חריף ואירוני של אורחות חייה של החברה הרוסית של זמנו ושל הנורמות הנהוגות בה, הנגוּעות במוזרוּת־מה, לרבות פולחן "הישישים הקדושים" שהיה בכוחם, על פי האמונה, לחולל נִסים. מדור נפרד בקובץ מוקדש ליצירות העוסקות בנושא היהודי מנקודת המבט של המספר הרוסי, כולל האגדה על פיודור הנוצרי ועל ידידו אברם היהודי, המעתיקה את נושא ההבדלים הלאומיים אל מישור המשל והאגדה, והמסמך החשוב "היהודי ברוסיה", אשר נכתב כדו"ח לוועדה שבחנה את מצב היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19. כל אלה אינם אלא צוהר למכלול יצירתו של סופר יוצא דופן זה.

ולדימיר פפרני מאוניברסיטת חיפה, העורך המדעי, הוסיף לספר מאמרים חשובים.

ניקולאי לסקוב הוספה למעקב נִיקוֹלָאי סֶמְיוֹנוֹבִיץ' לֶסְקוֹב (Николай Семёнович Леско́в 1831 – 1895) היה סופר פרוזה ועיתונאי רוסי. בכתיבתו שילב בין ביקורתיות מודרנית לבין כבוד רב למסורת הרוסית העממית. לסקוב זכה לפרסום יחסית מועט בחייו, אך במאה ה-20 סופרים רוסים רבים, בהם אנטון צ'כוב ומקסים גורקי, ציינו אותו כאחת מהדמויות הספרותיות שהשפיעו עליהם. גורקי אמר עליו, כי הוא "לא היה נרודניק (מהפכן), לא סלאבופיל (לאומן), לא תומך במערב ולא שמרן" – אלא סופר בעל קול ייחודי, וביקורתי כלפי כל הזרמים בחברה. בשנת 1903 כל כתביו פורסמו מחדש ב־36 כרכים ועוררו עניין ציבורי מחודש. לאחר מהפכת אוקטובר המשטר הבולשביקי הכריז שיצירת לסקוב בורגנית ואינה מתאימה לרוח הסוציאליזם ויצירותיו הודפסו מעט מאוד במשך שנים רבות, אך הוא לא נשכח על ידי הרוסים שנמלטו מפני השלטון החדש. כך, בשנת 1926 חוקר הספרות הגולה דמיטרי סוויאטופולק-מירסקי אמר על לסקוב: "אנשים רוסים מכירים את לסקוב בתור הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת".