הדיוקן העקום

ספרה של עוסק בניתוח ההופעה ותהליכי ההתאמה וההטמעה של הקריקטורה כתוצר תרבות זר, אירופאי, במרחב הציבורי המצרי בעידן הלאומי הסֶמִי-קולוניאלי – יוזמה של קבוצה מצומצמת של "סוכני תרבות", ברובם המוחלט בני קהיליות מיעוטים, מהגרים וזרים, שהגיעו למצרים מהרבע האחרון של המאה ה‑19 עד שנות ה‑40 של המאה ה‑20. המקרה המצרי משמש כאן מקרה בוחן למורכבות תהליכי התעביר התרבותי בהקשר הקולוניאלי המודרני, לחשיבות ההון החברתי והתרבותי של סוכני התרבות, יזמי הקריקטורה במצרים, ולמקומם בתהליכי האימוץ, ההתאמה וההטמעה של הסוגה האמנותית-עיתונאית בתרבות המצרית.בראש ובראשונה שיקפה הקריקטורה במצרים, כיצירת אמנות, את נטיותיהם והעדפותיהם של האמנים הזרים-המקומיים שביטאו בה ובאמצעותה את עמדותיהם הייחודיות. עמדות אלה הושפעו הן מהרקע החברתי שלהם והן מההכשרה המקצועית שקיבלו – בעיקר באירופה. באמצעות דיון בייצוגיו של הציבור המצרי (מחד גיסא "המצרי הממוצע", ומאידך גיסא "האזרח המצרי המודרני האידיאלי") והאישה המצרית, ולצד זאת ייצוגיו של האחר (הכובש הבריטי והנכבש הסודני), הספר מבקש לחשוף כיצד המבט הפנימי-כחיצוני של אמני הקריקטורה במצרים עיצב את הרפרטואר הקריקטורי ואת כתבי העת שבאמצעותם הוא הופץ לציבור כמרחב ספק מצרי, "מזרחי", מקומי, ספק זר, "מערבי". היותם של יזמי הקריקטורה במצרים זרים-מקומיים הבנה את הקריקטורה בעידן הלאומי הסֶמִי-קולוניאלי כמרחב חזותי שלא ניתן להגדירו באופן מובהק כשיח-נגד. למרות שעיתוני הסאטירה והקריקטורה ביקשו לקדם את המאבק הלאומי המצרי לעצמאות מהכובש הבריטי, ולמרות שחלק ניכר מהקריקטוריסטים ראו במאבק הלאומי המצרי את מאבקם שלהם, לא אחת התוצרים התרבותיים שלהם שיקפו את נקודת המבט של הכובש, כלומר את תפיסת העולם הקולוניאליסטית-אוריינטליסטית. היא היסטוריונית וחוקרת אמנות המתמחה באמנות ובארכיטקטורה של העידן המודרני במזרח התיכון; מאמריה וספריה עוסקים בעיקר בסוגה של הקריקטורה והקומיקס במצרים בעידן הלאומי הסֶמִי-קולוניאלי.