קוראים לי פרידה סימה

פרידה סימה (ברת'ה) אייזנברג קראוס הייתה אחת מתוך שני מיליון יהודים – גברים, נשים וטף – שהגיעו לארה"ב במסגרת "ההגירה הגדולה" (1914-1881). ספר זה, המספר את סיפור חייה, מתרכז לא רק בדמותה אלא בחוויותיהם של דור שלם של נשים, מהגרות צעירות יהודיות כמוה שהגיעו לארה"ב בראשית המאה ה-20 ובנו בה את חייהן. במובנים רבים סיפורה דומה לשלהן – בהולדתה בבוקובינה, בהגירתה לניו יורק בגפה בגיל 15 ובעבודתה במפעל לייצור תיקים בניו יורק. אך בדברים אחרים היא הייתה שונה במקצת מהכלל: היא נשארה רווקה עד גיל מבוגר והפכה לאחראית על פס ייצור במפעל; על אף היותה בחורה מסורתית היא נישאה (לאחר היכרות של שעות ספורות בלבד) לאלמן מבוגר ממנה בחצי דור, קומוניסט-אתיאיסט אשר לו ארבעה ילדים.אנו לומדים על הולדת בתה היחידה ערב המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1929, הדרך שבה התמודדה עם מחלת הסכרת של בעלה שהתפרצה שנה וחצי לאחר נישואיהם והעובדה שאיבד את פרנסתו באותן שנים. כרבות מהמהגרות היהודיות בנות דורה בארה"ב היא שלחה את בניה להילחם בנאצים בעודה דואגת לגורל בני משפחתה שנותרו באירופה. אנו קוראים על הגלגולים שעברו קרוביה שנותרו בבוקובינה בזמן המלחמה – הן בגטאות טרנסניסטריה והן בפלוגות העבודה הרומניים – אשר זכו לעלות ארצה או להגר לארה"ב לאחר המלחמה. אנו מתרגשים מהמפגש שלה עם משפחתה שנותרה בחיים, כולל אחיה ואחותה הצעירים שמעולם לא ראתה, מאחר שנולדו באירופה לאחר שהיגרה לארה"ב. סיפורה של פרידה סימה ממשיך לאחר המלחמה, עד לעלייתה ארצה עם משפחתה לאחר מלחמת יום הכיפורים. משמשת כראש המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר באוניברסיטת בר-אילן; פרופ' במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו.