הסכין

הסיפור נפתח בנקודת הסיום של החיים עצמם, נקודה ממנה לא יכולה לצמוח שום עלילה. ילד נולד לעולם של אלימות וכאשר הוא מכה את אביו למוות הוא נלכד, נאסר ומוחזק בבית חולים פסיכיאטרי. מכאן לא יכולים לצמוח שום חיים חדשים והטיפול שהוא מקבל, טוב ככל שיהא, לעולם לא ישחרר אותו. כל מה שנותרו לו הן ההזיות, והגיבור תוהה אם הוא מסוגל, בכוח הדמיון, להפוך את הזיותיו כך שיחווה אותן כממשיות. האם יוכל לשלוט בהן כרצונו, לדמיין כרצונו וכך לחיות חיים אחרים של ממש? ויותר מכך מטרידה אותו השאלה המהותית, האם הוא יכול לרצות משהו אחר מכפי שהוא רוצה? לאחר שנכשל בכל הניסיונות הללו הוא חושב על פתרון אחר, לתת לדמויות מקום בספר, לכתוב אותן כך שייראו לו ממשיות יותר מכל הזיה. לאחר שהוא מתאהב בפסיכולוגית שלו ומדמיין את חייהם יחד, הוא מגיע לדרגת ייאוש חדשה. בנקודת התחתית הזאת מופיע מעריץ, חולה שמאושפז יחד עמו המדרבן אותו לחרוג מעבר להזיותיו האישיות ולחשוב על האנושות כולה הנוטלת חלק בסיפור שהוא כותב.זהו הרומן הראשון פרי עטו של הפילוסוף העוסק בפילוסופיה של האמנות, פילוסופיה של הפסיכואנליזה ובאסכולת פרנקפורט. ספרו על תאודור אדורנו, "המרי הטרגי – אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית", ראה אור בסדרת "פרשנות ותרבות" בעריכת פרופ' אבי שגיא בהוצאת כרמל.