חיי שרה

האנשים המציאותיים מדי נמצאים בכל מקום. הם השדרה המרכזית של החברה. יש להם תבנית ידועה של דעה וחוויה, הם יעדיפו תלוש משכורת גבוה על סיפוק בעבודה, הם חושבים שבהיותם יצרנים משתפי-פעולה, הם התרומה הכי חשובה לחברה. הם מאמינים בג'ונגל של החיים כל עוד העדר לא מאורגן ויש עדיפות לטורפים. הם לאומניים במידה ולאומיים בהפרזה ונחלצים תמיד לטובת הסדר הקיים. נעים בבלבול סביב מרכז פוליטי מדומיין, לא רואים עוולה ואפליה, מצביעים על יחסיות ההוויה כתירוץ להסבת המבט. הם מפונקים אבל עובדים קשה, תמיד מעדיפים את השורה התחתונה של רווח ויעילות. הם יכולים להתפלפל שעות על איכות הלאטה והפקאקטע ולגזור מכך השקפת-עולם שלמה. מדקלמים את לשון החוק ומתעלמים מהמציאות המוכתבת להלכה, שליטה וכוח אינם רע הכרחי, המדינה מעל לכל. ומעליה? זה בסדר גמור שיש אחד שמחליט. יש להם משנה סדורה לכל דבר והם יקפצו להילחם בכל אויב מבפנים שהוא אחר לחלוטין מהם, ללא הבדל דת גזע ומין. הם דרוויניסטים עם חמלה, נחרצים, מאוימים תמיד, עליונים. כשהם מתים ועולים לשמיים - אלוהים בועט אותם לאלפיים שנות גלות במדור הנשמות המבוזבזות. אם במקרה אתה אחד מהאנשים המציאותיים מדי, הנח את הספר הזה מידך. הוא לא יועיל לך. עבור הלאה שרה קוטנר נולדה ביום שבו נולדה המלחמה. 1.9.1939 הוא מספר החיה החדש על פי המרטירולוגיה הקוטנרית. שנות חייה הראשונות עברו עליה במסתור במנזר בקרבת העיר הפולנית פשמישל, שם החביא אותה אביה. שנות חייה האחרונות עברו עליה בגלוי, בשכונת שמואל ברקאי ברמת אביב. עבדה כמחלקת-תה במשרד רואי החשבון של ציבולסקי וציבולסקי ובניו ובוועד הפועל של ההסתדרות. התמחתה בעבר בליבוי יצרים והשבתת שמחות והקימה את "הקליניקה לפרנולוגיה" (זיהוי אישיותי על-פי מישוש הגולגולת) אותה הביאה גם לפשיטת רגל. אלמנה בדיעבד, אם לשלוש בנות וספתא לשלושה נכדים, משמשת היום גברת קוטנר כנשיאת עמותת "גמילות חסכים" שאותה ייסדה, וכשליחת-ציבור בתפקיד גבאית המחסן של דובקין, המשמש כמקום כינוס לקבוצת "קוראות התהילים עם שחרית". לאחר גירושיה ממרדכי בעלי ז"ל, המירה את דתה לבוקוניזם ודרכה בחיי-אמונה התאפיינה גם היא בשורה של כישלונות מוצלחים במיוחד. סגנון הכתיבה של הגברת קוטנר נע בין היתולי ולא רציני, רומזני וחתרני, ממסדי וארכאי. פנטסטי ומתנשא. בזרם נטול זמן, מרחב ועלילה המחברת נעה בין חוסר מחויבות טוטלי לתפקידה כמספרת לבין אובססיה לתיאור היום-יום לפרטי-פרטיו הקטנים והבנאליים ביותר. אישה שהיא סיסמה ושממית. אלו הם תולדות ימיה של זקנה אחת בינינו, שחיה את האתמול דוחה את המחר וחייה כקליפת השום המר. בקיצור – גדולה מהחיים.