חינוך ישראלי במאה ה-21

ראשיתה של המאה ה-21 הצדיקה בעיניי בדיקה של תהליכים בחינוך הישראלי בשני העשורים האחרונים. הספר "" הוא בעל שלושה חלקים:החלק הראשון כולל מספר מבואות המתייחסים אל התקופה המדוברת ונוגעים תהליכים כלליים בחינוך העולמי והישראלי. בין השאר הוא עוסק בשאלת המטרות של החינוך בתקופה זו, בתהליכים של מרכוז וביזור (סטנדרטיזציה ואוטונומיה), בַמושג "הישגים", ובמה שלדעת המחבר ייחשב להצלחה או החמצה. הספר מבחין בין כלכלת חינוך וחוויית חינוך ובין חווית חינוך להכנה לחיים. מול אלה תיבדק מידת ההצלחה או ההחמצה.החלק השני מתאר את חמשת שרות ושרי החינוך – לימור לבנת, פרופ' יולי תמיר, גדעון סער, הרב שי פירון ונפתלי בנט – שהיו לנו בין השנים 2018-2001, כאשר לכל אחד מהם מוקדש פרק נפרד. חלק זה סוקר את הפעילויות וההשפעות המרכזיות שהיו לכל אחת ואחד מהם, תוך עיסוק בשאלה לאן, אם בכלל, התקדמה מערכת החינוך בתקופת הכהונה האישית. הרגישות הנוצרת מעיסוק באנשים בשר ודם חייבה שימוש במובאות מדויקות והערות שוליים רבות.החלק השלישי שמכונה "עידן הכאוס" מציין את הקשיים העומדים בפני מערכת החינוך שלנו, ובעיקר מגדיר מה נדרש לעשות, ואילו שינויים יש לחולל בחינוך כדי שיהיה בעל ערך לתלמידיו ומוריו בעידן של שינוי ואי-ודאות גדולים. הוא מציב אתגרים גבוהים לשרי החינוך הבאים, אם יהיה ברצונם להפוך מערכת שוקעת לסיפור הצלחה. לשני מיליון התלמידים ישנם מספר כפול מזה של הורים, שקולם אינו נשמע. לתחושתי, עד שהקול ההורי לא יישמע ברמה – נהיה עדים לגידול בחינוך ה"פרטי" והביתי.הספר מכוון לקהל קוראים מגוון: מנהלים, מורים, אנשי אקדמיה, אנשי משרד החינוך, וכפי שציינתי זה עתה: ציבור ההורים. קריאה פורייה.