באלה חידשתי

הספר שלפניכם הוא אוסף של נושאים שונים בתחום החינוך, שעליהם כתבתי במהלך השנים 2022-1996 ורובם פורסמו בכתבי-עת או עיתונים. לספר יש גם סממנים אוטוביוגרפיים מסוימים, אבל אלה לא ממש חשובים. מה שחשוב בעיקר הוא, שבמרבית הנושאים לא חל השינוי המיוחל: אי השוויון בין חזקים למוחלשים, שנותרו כל אחד במקומו; בחינות הבגרות ותעודת הבגרות הן עדיין היעד המקודש היחיד שאליו חותרים; "טוהר הבחינות" המטעה והמוזר; המדידות האין-סופיות, והמבחנים שהפכו מזמן לחוויה השבועית המרכזית של התלמידים; חינוך מיני ועיסוק בחלקים החברתיים-רגשיים של התלמידים והמורים – לא טופלו; השפה החינוכית שאינה משתנה, שמשפיעה על החשיבה החינוכית – שמשתנה לאט מדי; דמות המורה ודמות בית הספר שאינם מעודכנים; שאילת שאלות וחשיבה ביקורתית שתי מיומנויות מרכזיות חסרות; וחינוך לקיימות שאינו קיים, מול עולם שדועך לנגד עינינו; אלה ועוד נותנים את התחושה שאין מי שרואה את התמונה הכללית, או שבעצם – אין תמונה כללית.כאשר אני עוסק בהוצאת הספר הזה, במאי 2022, מערכת החינוך נתונה במשבר שלא היה כדוגמתו אולי מעולם: מחסור מדובר היסטרי במורות ומורים בתחומי-דעת שונים. אדמת החינוך רועדת ויש תחושה של התפוררות ומכירת חיסול. את שכר המורים צריך להעלות, אבל הוא לבדו לא יפתור את בעיות המערכת. שתי שנות הקורונה גרמו לשינוי גדול בהתנהגות התלמידים, והמורים הניצבים היום מולם, הם חסרי אונים בשל אבדן המשמעת והשליטה בכיתות. זו כנראה הבעיה המרכזית, עוד לפני השכר. בעיה נוספת בעקבות הקורונה היא, שבמובנים רבים נפקחו העיניים לראות עוד אפשרויות: אצל המורות ואצל המורים. קריאת הספר הנוכחי – בדילוגים והשמטות – תפקח להערכתי את עיני הקוראים לראות את החינוך באופן שלם ועדכני. אנמק: כמי שעורך את השנתון "ספר הספרים המוערים של החינוך", יוצא לי לעבור על הספרים החדשים שמופיעים מדי שנה, ואני יודע שיש בסיס לדבריי.הקריאה לקריאת הספר היא גם קריאה לפעולה: אין טעם להמשיך את האינרציה החינוכית שבתוכה אנחנו זורמים כבר לא מעט שנים; ואת האמירה הלעגנית האומרת ש"בעולם שבו הכול משתנה כל הזמן, טוב שישנה מערכת חינוך יציבה שאפשר להיאחז בה" – כדאי לשחרר.