מרדכי נאור - 48 שעות ביממה

פעם נשאלתי: איך אתה מספיק הרבה כל כך? חשבתי ועניתי: זה תלוי איך הבן-אדם מחלק נכון את 48 שעות היממה.עשיתי בחיי לא מעט וחשבתי שמן הראוי להעלות את הזיכרונות, המאבקים, ההצלחות וגם הכישלונות על הכתב. תמיד רציתי לכתוב, אך בימים הרחוקים ההם הדבר לא היה מקובל. נושאים אחרים קיבלו עדיפות.שמרתי בליבי את השאיפות האלה וצעדתי בדרך שסומנה לנו: לימוד בתיכון, חברות בתנועת נוער חלוצית, יציאה להגשמה, שירות בנח"ל והשיא – הקמת קיבוץ ליד הגבול ממש. יחד עם חבריי הקמנו קיבוץ חדש, נחל עוז על גבול עזה, שסער אז כפי שהוא סוער כיום. הייתי חקלאי ו"תרבותניק", חבר קיבוץ למהדרין.רק כשהגעתי לתל אביב, במחצית השנייה של שנות החמישים, נפרץ הסכר בבת אחת. התחלתי בתקשורת הכתובה, הגעתי לתקשורת המשודרת ותוך כדי כך כתבתי ספרים ראשונים. לאחר יותר מעשרים שנה בתקשורת והשלמת תואר אקדמי שלישי, חילקתי את חיי המקצועיים בין עבודה באקדמיה לבין כתיבה ועריכה של ספרים ומספרם של אלה עלה משנה לשנה.העובדה שלאה רעייתי, שותפתי לחיים מאז ימי הקיבוץ, עוסקת באותו תחום בדיוק, אם כי באופני כתיבה אחרים, העלתה תרומה חשובה לסך הכול של כל אחד משנינו. מישהו פעם אמר לי שלאה היא "העזר כנגדי". תיקנתי אותו: לא, אני "העזר כנגדה" ואולי נכון יותר יהיה לכתוב שאנחנו העזר של זה לזו ולהיפך.אני מקווה שהתיאורים שלי מייצגים לא רק אותי אלא גם את בני דורי, דור תש"ח, במובן זה שסיימנו את לימודינו היסודיים בשנת הקמתה של המדינה.ואשר לאכסנייה – אני שמח שספרי רואה אור ב"ספריית יהודה דקל". את יהודה דקל הכרתי היטב ועבדנו הרבה יחד. בפרסום הספר ב"ספרייה" הנושאת את שמו יש משום סגירת מעגל.ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל והתקשורת הישראלית. כתב וערך למעלה מ-120 ספרים בתחומים אלה. בעבר, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית בית ברל. ערך שני עיתונים צבאיים וכיהן כמפקד גלי צה"ל בשנים 1978-1974.כל הכנסות המו״ל ממכירת ספר זה הינן תרומה למוזיאון ״הרעות״ מיסודו של יהודה דקל.לינק לאתר המוזיאון -