אקוסטיקה של התבגרות

שנות השבעים, קיבוץ שיתופי בגליל המערבי. זמנים משונים. גברים יוצאים להילחם ולא חוזרים, מכשירים טכנולוגיים מתחילים לצוץ בכל בית, נערות ונערים רוקדים במועדונים לצלילי הרוקנרול. על רקע המקום והזמן, גדל ילד חירש.בקול ישיר ובשפה צלולה, לא מותיר לנו ברירה אלא להיסחף יחד איתו למסע זיכרונותיו מהקיבוץ. אנו שותפים לכל המראות, הריחות והטעמים, ובעיקר מובלים על ידי הדמיון, שמתחדד גם הוא כפיצוי על אובדן השמיעה, ומתגלה כחוש החזק ביותר. בכתיבה פגיעה וכנה, הקורא מוזמן לתהות על כוחו של הדמיון לעומת הזיכרון, ועל האפשרות להתעמת עם הכאב מתוך חמלה והשלמה. בספר מתגלה הצד האפל של אחד המיתוסים האזוטריים והמכוננים של החברה הישראלית – ההתעמרות ותחושת הזרות שהיחיד חווה מהקיבוץ, חברה שנחשבה בזמנה לדוגמה ומופת.