תלמידיי ואני

במשך חמישים ושש שנה (1964–2020), ועוד היד נטויה, לימד , בוגר אוניברסיטאות ירושלים ותל אביב, היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות בבתי ספר תיכוניים: תיכון רמלה לוד, התיכונים בכפר סבא והמכינה בסמינר הקיבוצים.מטרתו היתה לא רק להעשיר את עולמם הרוחני של אלפי תלמידיו ולקרבם לעולם התרבות ההומניסטית-המערבית, אלא גם להכשירם למחשבה רציונאלית נטולת דעות קדומות ולחזק אצלם את היסודות המוסריים ביהדות ובציונות."ספר זה", כדבריו, "הוא לא רק מקבץ זיכרונות שאותם שחזרתי באמצעות יומניי ואין ספור שיחות עם תלמידיי שאיתם אני שומר על קשר עד היום מזה עשרות שנים, אלא גם מדריך למורים המבקשים לחנך את תלמידיהם להבנת רעיונות היסוד של תרבות ההומניסטית- היהודית והכללית; כיצד לנהוג בכיתה של תלמידים המושפעים מן החברה המודרנית-דיגיטלית והמסרבים להכיר בעליונות המדע והחשיבה הרציונאלית; כיצד ניתן לחנך לאופטימיות  ולאמונה באדם; כיצד לבקר את החברה, אפילו ביקורת נוקבת, ועם זאת, לא לאבד את התקווה באדם היהודי והאוניברסלי – משל לאותו פילוסוף יווני, דיוגנס, שהתהלך ברחובות אתונה ביום קיץ לוהט ובידו נר דולק. לשאלתם של האתונאים המופתעים מה הוא מחפש, השיב: האם מישהו מכם ראה 'אדם'? זהו האדם שעמד מול עיני במהלך כל שנותיי בהוראה. דיוגנס אולי לא מצא. אני סבור כי תלמידיי ואני מצאנו. זהו האדם האומר: אדם אני, וכל דבר אנושי לא זר לרוחי".