העשור שבו נולדו "ערביי ישראל" : ישראל ואזרחיה הערבים-פלסטינים 1976-1966

ביטול הממשל הצבאי בשלהי 1966 ותוצאות המערכה הצבאית של 1967 חתמו פרק בתולדות היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים-פלסטינים ופתחו פרק חדש. אירועים אלה נעלו באופן סופי את שערי האפשרות לפתרונה המוחלט של "השאלה הערבית-ישראלית", ומנקודת מבטה של המדינה הם החריפו את הדילמה שנוצרה כבר עם שוך קרבות 1948 בין תכליותיה האסטרטגיות למציאות הנכחת המיעוט הערבי-פלסטיני בתחומה. התקבעות המיעוט בישראל הפכה לעובדה קיימת, בה-בעת שיכולתה של המדינה להמשיך לסמן את נבדלות המיעוט באמצעות קיר הברזל שהעמיד הממשל הצבאי, אשר התקיים כמעט שני עשורים, הפכה בלתי-אפשרית. בניסיון להתמודד עם הפער בין האידיאל למציאות, ובהיעדר חלופות אסטרטגיות אחרות, חתרה ישראל להמשיך לקבע את מעמד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית כסוג של מובלעת הנוכחת במרחב הישראלי, אבל גם נבדלת ממנו בערכים שונים.ספרו של בוחן את האופן שבו הופעלה המדיניות הישראלית דרך ניתוח שדה השיח הפוליטי-ממסדי. מדובר באופן שבו דובר על המיעוט באמצעות מערכות מושגיות, הגדרות לשוניות ומונחים כמו "ערביי ישראל", "השתלבות", "גיס חמישי", "נאמנות" ועוד, אשר הפכו את השפה לכלי של מדיניות לכל דבר ועניין וקבעו מסמרות גם לעתיד. הבניית השיח הסתייעה ברשתות של המומחים לענייני ערבים אשר פיתחו את הידע על אודות המיעוט, ובאמצעותו כוננו את השיח, הפיצו אותו והעניקו לו פרשנות במרחב הציבורי, בעיקר אצל קובעי המדיניות. בתהליך זה בלט היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, "המלך הפילוסוף", שמואל טולידאנו, אשר ידע להסתייע בלימודי מזרחנות באקדמיה הישראלית והפך לליבה הפועם של רשת המומחים בנושא "הערבי-ישראלי".ספרו של מצא קושר בין ענייני שיח, ידע, שפה, מדיניות ומומחים. חשיבותו בכך שהוא מספק הצצה לא רק לאופן שבו עוצבה המדיניות דרך מנגנוני השיח, אלא גם להיגיון הפנימי העומד מאחוריה. במובן הזה יש בספרו של מצא כדי לסייע בפענוח הדינמיקה המאפיינת את יחסי המדינה עם המיעוט עד ימנו אלה.  הוא חוקר הסכסוך היהודי-ערבי; מרצה במכללת אחוה; משמש כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן.