ארץ יצורי הכלאיים ; בן היער 1

"יולי, יולי," הוא קרא בחשש אל תוך הערפילים שעלו מהשדות באפלה הקודרת שלפני עלות השחר, ואז החל ללכת לכיוון השער הבודד והחלוד מאחורי שדה האספסת. אף שידע שזה הדבר הכי לא הגיוני שעשה אי פעם, הוא נזכר שיולי נהגה ללכת לכיוון הזה בכל יום מאז שעצרו שם עם הטרקטור ב"פטרול" של דוד דרורי. הוא החיש את צעדיו, ובעודו רץ במהירות בחשיכה הוא לא שם לב שכל הזמן הזה, בתוך החורש, פופין דשדש בעקבותיו. להפתעתו, השער החלוד היה פרוץ ופתוח לרווחה, והוא נעמד מולו בחשש. "יולי, את שומעת אותי?" הוא קרא לתוך האוויר הלח, אפילו שלא ציפה לקבל כל תשובה בחזרה. הצללים המתארכים של העצים הגבוהים מסביבו הפחידו אותו. ברור שילדה קטנה ופחדנית כמו יולי לא תגיע למקום הזה ובטח לא בשעה כזו, חשב, אבל הוא חייב לנסות.״ מטח טילים כבד הנורה לעבר ישראל מכיוון עזה מאלץ את איו ואת אחותו יולי לעזוב את ביתם ולנסוע להתארח אצל דודים במושב מרוחק מחוץ לטווח הטילים. איו שונא את הרעיון, מתעב את הדודים ה"מטורללים על כל הראש" לדעתו ובעיקר־בעיקר לא סובל אחותו הקטנה ו"המתוקה" לדעת כולם. מלבד כל הדברים המעצבנים האלה לאיו יש משימה – הוא צריך לשמור על יולי (ועל הארנב השמן שלה) כפי שהבטיח לאביו לפני שיצא למלחמה. הימים עוברים, המלחמה לא נגמרת ואיו, כועס ומתוסכל, שוכח את מה שהבטיח. כאשר הוא מבין זאת, זה כבר מאוחר מדי. יולי נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה, וכעת עליו לצאת למסע קשה, מסוכן ורצוף הרפתקאות בארץ זרה ומשונה, כדי למצוא אותה ולהחזירה הביתה. ״כתיבתו של הספר החלה במבצע 'צוק איתן', כאשר שהיתי עם ילדיי בממ"ד. הסיפור שסיפרתי להם בהמשכים על ארץ יצורי הכלאיים הסיח את דעתם, ולו רק לכמה דקות, מהמתח והאימה שחוו מחדש בכל התקפת טילים. הדפסתו של הספר נעשתה בעיצומה של מלחמת 'חרבות הברזל' כאשר ברקע נשמעו הדי היירוטים של 'כיפת ברזל' והנפילות והלב שותת מצער ודאגה לחטופים, ביניהם ילדים רבים, ולחיילים הנאבקים על קיומנו כבני אנוש" (מיכל בר פרו). בין כתביה של מיכל בר פרו שראו אור: "ביום שלולו בבו מתה", הוצאת קינג, "חבורת איקס ובית הרוחות", הוצאת אוריון, "המלך באלגן", הוצאת אוריון. -- מהכריכה האחורית