האלכסון של אמש

הוד והומור וחסד פתאומי מאכלסים את שירתו של ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי שבצפון הנגב. הוא משורר מתבונן, איש של קשב, צלם במלים. באיזושהי נקודה במרחב שירתו נמצא "אני", אבל מהו האני הזה לעומת ריח אדמת הלס, לעומת צבעי המדבר, לעומת הזיכרון התרבותי המצטבר של בן הארץ והמוזיקה שבשפת תושביה.כוחו של הטבע לעורר פשטות ופליאה מתמזג בשירת נטע ברגעים חולפים של חיי משפחה, מלידה עד מוות. האהבה והכיליון, היש והזיכרון, הולכים בה יד ביד, מעניקים משמעות לחוויה האנושית, ולו לרגע.  הוא ספרו הרביעי של ישראל נטע, יליד 1956, חתן פרס יהודה עמיחי לשירה, וגם בו ניכר קולו השירי המשוכלל והמפתיע. אף על פי שהוא נשען על מסורות קיימות - החל בשירה השקולה וכלה בפואמה הקצררה בפרוזה, החל בשירה הפסטורלית וכלה במזמורי תהילים – נטע משלב ביניהן באופן מרתק וכמו מסמן בספריו טריטוריה פואטית משלו. בַּפְיוֹרְדִים שֶׁל הַחִטָּה כְּבָר נִזְרַק מְעַט זָהָב. בְּרוֹם הַגִּבְעָה:שְׁלֹשָה עֲצֵי אֵשֶׁל עַתִּיקִים. כְּלוֹמַר, לֹא מַמָּשׁ עַתִּיקִים, אוּלַימֵרֵאשִׁית הַמֵּאָה, אוֹ מַשֶּׁהוּ. שׁוּרַת בְּרוֹשִׁים נִצֶּבֶת לְאֹרֶךְפַּרְדֵּס נִפְקָד, כֶּתֶם חַרְצִיּוֹת פּוֹרֵץ הֵיכָן שֶׁהַמְרַסֵּס הֶחְמִיץ כַּמָּהמֶטְרִים. כִּמְעַט שָׁקֵט. בָּאָזְנַיִם עוֹד מִתְנַגְּנִים אַמְדוּרְסְקִי הַבֵּןוְגוּרְיוֹן הַזָּקֵן. כִּמְעַט לְלֹא קוֹל, הַזָּקֵן. שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים. עַרְשֵׂךְרַעֲנָנָה. אָיֹם כַּנִּדְגָּלוֹת. סוֹפְסוֹף הֵבַנְתִּי מַה הִתְכַּוֵּן עֲקִיבָא:קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.