כמה טוב לחיות

כשטיילתי עם נינה בלילה ראיתי על המדרכה שאריות חיים של מישהו או מישהי זקנים שמתו כנראה, והיו שם כל מיני מכתבים מקופת חולים ועיתונים ישנים ואפילו עטיפת ספר שהזקן כתב פעם. בסוף מתים וכל החיים מתפזרים על המדרכה. ומה יהיה עם כל מיליוני המילים האלו שכתבתי כל החיים. כולם מעלים הכל לרשת. אם כי גם איזה מקום נידח ברשת זה סוג של מדרכה. בשביל ללמוד על החיים בישראל בתחילת שנות האלפיים לא יצטרכו אותי. הכל מתועד. אם פעם היו מתעדים בשביל הנצח, או בשביל הדורות הבאים, עכשיו צריך לכתוב רק בשביל העכשיו. באמת ככה אני חיה, בתוך עולם כתוב משלי. בכל בוקר או ערב אני יוצרת לעצמי את העולם הנרטיבי המומצא הזה, מעבדת את החיים שלי לסיפורים. גם כשהדברים קורים אני הרבה פעמים חושבת איך אכתוב אותם. אחר כך החיים מתארגנים קצת לפני הדפים האלו. זה עולם שבו החומר והמחשבה הם כמעט אותו דבר.''זה עתה סיימתי לקרוא בספרך. עינגת אותי. הרגזת אותי. הלהבת אותי. ההתפתחות שלך מילדה לאישה הייתה דרך מופלאה שאת מתרצת, חיה, מחיָה, מביכה, מעניינת. מעולם לא קראתי בחשק כזה ספר על תאוות נעורים. הייתי שבוי בספר ובך בספר וזה לא מפני שאני מכיר אותך שנים. הרנה שחשבתי שהכרתי איננה פה, אלא מעט פה ושם, אבל ישנה כאן אישה שמתחבאת בך, מעניין לפגוש בה, הייתי גם הורג אותה וגם מחבק, יש בה נוכחות איומה ונפלאה של מי שכתבה וארגה ממיץ נפלאות חייה השונים והנסוגים והבאים והכואבים שמתערבבים חוט בחוט לפאר של סיפור אנושי. לא יכולתי לחדול מלקרוא ותודה,''יורם קניוק