דלתות לא נעולות

בלב פתוח ובעיניים סקרניות מתוודעת אלה קנר, ילידת תל אביב, לנשים שנולדו בקיבוץ וגדלו בו. הקולות העולים מן הטקסט -  חלקם מרטיטי לב, אחרים מצמררים - הם קולותיהן של נשים מכל קצווי הקשת של התנועה הקיבוצית: חילוניות ודתיות, אשכנזיות ומזרחיות, ילידות הקיבוץ וכאלה שהגיעו כילדות מן החוץ.מתוך העדויות המצטברות בספר צף ומצטייר אותו אתוס קיבוצי שעליו גדלנו, יש שיאמרו מדומיין ויש שעבורם אין ודאי ממנו,  לצד עדויות מכמירות לב ולעתים קשות על שהתרחש בחדרי חדריה של הלינה המשותפת; על חיים במתחמי ילדים וילדות במנותק מההורים ומהמשפחה, על לילות מלאי חרדה, על בכי שאין עונה לו, על פגיעות מיניות.בתנועה עדינה, תנועת הנחה כמעט, חפה מכוונה לייצר אמירה מטעם עצמה, ממקמת קנר את הטקסטים הטעונים זה לצד זה, מצמידה עדות לעדות ויוצרת מארג רב־קולי המתרקם לכדי סיפורה של הלינה המשותפת בקיבוץ. הוא מסמך אינטימי המרעיד ברגישות את אמות הסיפים של אידיליית הקיבוץ באשר הוא, ומאפשר הצצה ייחודית אל לב ליבּה הפגיע: בתי הילדים.