בטון ותרבות

בטון הוא חומר הבנייה המתועב, הנערץ והנפוץ ביותר על פני כדור הארץ. באותה מידה, בטון הוא גם חומר בנייה החומק תמיד מהגדרות קשיחות, חומר שיכול בעת ובעונה אחת להיחשב מודרני וקדום, טבעי ולא־טבעי, גס ומעודן. בטון הוא ברירת המחדל של המודרניות והאין־ברירה של העניים. בטון הוא גלובלי ומקומי, נמצא בכל מקום אבל כמעט תמיד נסתר מהעין. דווקא משום שאי־אפשר שלא לדעת שהוא שם, קשה להתחקות אחר טביעות האצבע של הבטון בשפה, בתרבות, בפוליטיקה ואפילו בדת. מבקש היסטוריון הארכיטקטורה הבריטי לפענח את מבעו האטום של הבטון ולהבין אילו היבטים של התודעה האנושית משתקפים בו במקביל להתקיימותו בעולם. כמדיום אוניברסלי שקיומו המטאפיזי הוא מה שמעצב את יחסנו אליו, פורטי מתעניין בעיקר באופן שבו נכרכים בבטון מושגי יסוד של הקיום האנושי: זמן, טבע, זיכרון, רוח. הוא עושה זאת דרך מסע היסטורי הנפרשׂ על פני שתי מאות, שלוש יבשות ואינספור יצירות אדריכליות, ספרותיות וחזותיות שלא יכלו להתקיים, בדיוק כמו העולם כולו, ללא בטון.