הלב והמעיין

בספר ”הלב והמעיין” מפגיש אותנו פרופסור יוסף דן חתן פרס ישראל ואחד המומחים הגדולים בעולם בחקר הקבלה והחסידות, עם מחוז ספרותי – חווייתי שאינו מוכר דיו. הוא דולה עבורנו פנינים מאוצר היצירה המיסטית העברית לדורותיה, פרי חזיונותיהם של עשרות יוצרים, חלקם ידועים ונערצים וחלקם אנונימיים. את הפנינים האלו – מספרות ההיכלות, דרך החזון האפוקליפטי של אברהם אבולעפיה, ספר הזוהר והשבתאות ועד השירים ספוגי המיסטיקה של ביאליק – שוזר דן למחרוזת. מעשה השזירה הזה עשוי במתכונת המתחייבת כמדומה מן המשימה הכפולה שקיבל עליו: להציג לפנינו את הכתבים המיסטיים באורח מדויק וקפדני, על רקע מקומם וזמנם, ולנסות לתווך בנינו, הקוראים, שאינם יודעי ח”ן, ובין החוויה המיסטית החמקמקה. המשימה הכפולה הזו מתקשרת – אם כי לא באורח חלק ופשוט – להגדרה של דן למונח ”מיסטיקן” ולהבחנה הסוגסטיבית שלו בין מיסטיקן ללא – מיסטיקן. ”המיסטיקן” מציע דן, ”אינו מי שיודע דבר, אלא מי שאינו יודע דבר. ואולם לא כל אי ידיעה היא מיסטיקה, מי שאינו יודע סינית אינו בהכרח מיסטיקן. השאלה המהותית היא, מהו אותו דבר לא-יודע שנותן למיסטיקן את ייחודו? התשובה העולה מכתבי המיסטיקנים עצמם לשאלה זו – מהו אותו דבר שאין הם יודעים אותו – היא משמעותה של הלשון הקומוניקטיבית. הלא-מיסטיקן הוא אדם המאמין שאם האמת מוסברת לו היטב במילים אין כל מניעה לפניו להבינה על בוריה. המיסטיקן הוא מי שיודע שהאמת כשהיא לעצמה, האמת רווית-המשמעות, לעולם אינה ניתנת להבעה במילים”. ”הלב והמעיין” הוא אפוא ספר שעניינו הפריצה וההרחבה של התודעה והחוויה האנושיות השגורות והשגרתיות, וזהו יסוד מקריותו וחשיבותו הרבה. חשיבותו של הספר נובעת גם מן ההרחבה המשתמעת באשר להרכבו וגבולותיו של מרחב היצירה הספרותית העברית. מחרוזת הפנינים הספרותיות שדן מגיש לנו מלמדת אותנו שהספרות העברית היא טריטוריה ספרותית אדירת-מימדים, עתיקת ימים ומופלאה.