ריח האקליפטוס וטעם התפוז

ב אנו מאזינים לקול נדיר בספרותנו – טענה נוקבת וזעקה על הדרך שבה נתקבלו ילדים ונערים שעברו את השואה על ידי “היישוב” ועל ידי מוסדות עליית הנוער. האפליה, אטימות־הלב, היעדר האמפתיה, תנאי המגורים הקשים והגישה הביורוקרטית הקרה ונטולת הרגשות אפיינו את קבלת נערי ונערות שארית הפליטה. לא נעשה מאמץ כלשהו להפוך את מקום מגוריהם לתחליף לביתם ולמשפחותיהם, שאבדו במהלך השואה. על הכול שלט ניכור של ווּה בכינויים קשים, אשר ביטאו חוסר הבנה והתנשאות המצמררים כל קורא ולא מאפשרים לו להשאר אדיש.זהו ספרה השלישי של הסופרת, אשר עלתה ארצה , מיד אחרי השואה, ושהתה כילדה בשנת 1946 בכפר של עליית הנוער עד 1952. בספרה הראשון , אשר יצא בשמה השאול , מתואר מסע ההישרדות שלה ושל אחותה הבוגרת ממנה אסתר רוסמן, אשר ניתבה את המלטותן ממוות באומץ, בתבונה ובתושיה אין קץ, בעוד היא רק ילדה. ספרה השני הוא המשך לספרה הראשון, המהווה מעבר רצוף לספרה השלישי.