על העיוורון

מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא-עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב-הלב גנב את מכוניתם. בחדר-ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל, צעירה במשקפיים כהים... בזה אחר זה נדברים בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת. כל מי שעיוור נעץ בו את "מבטו" הופך לנשא, שמתעוור עד מהרה. השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית-משוגעים ישן, מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם – מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא-העיניים, שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל בעלה. כשגם החיילים השומרים על בית-המשוגעים מתעוורים, פורצת החוצה קבוצה של שישה עיוורים, כמו בציורו המפורסם של ברויגל. מוליכה אותם הפיקחת היחידה, אשת הרופא. 'על העיוורון' הוא העלילתי והמותח בספריו של סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה היום. ההומור המפורסם של סאראמאגו, והחריפות השנונה, אינם נוטשים אותו כאן, בלב הזוועה והאכזריות, והם הופכים להומור שחור, ושמא לבן. זהו ספר על האחווה האנושית, שיש ללמוד אותה בזהירות מחדש, בהדרכת אשה אחת שרואה, כי אולי האנושיות תלויה לא רק במבט, אלא גם במבט נשי. אם יש ספרים שהקורא יוצא מהם אדם אחר ממה שהיה בתחילת הקריאה – 'על העיוורון' הוא אחד מהם. הספר אינו משל או אליגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל-כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן.