ג'ואנג דזה : הספר האמיתי של פריחת הדרום

ה'ג'ואנג דזה', אנתולוגיה המיוחסת לג'וּאנג ג'וֹ בן המאה ה-4 לפנה"ס אך מקובל שנערכה כ-600 שנה אחריו, הוא חיבור יחיד במינו: צירוף נפלא של חשיבה רעננה, שירה, משלים וסיפורים, בעיטה במוסכמות, עושר ציורי, הומור, ספקנות ואמונה, ארציות וריחוף. זהו המקור החשוב ביותר להבנת הפילוסופיה של הדאו, שם כללי ביותר לזרמים במחשבה הסינית הקדומה, שיצאו נגד המסורת וההיררכיה. גם אם המילה "דאו" ב'ג'ואנג דזה' מזכירה לפעמים את ה"דרך" של 'ספר הדרך והסגולה' המיוחס ללאו דזה, דומה שההבדל בין שני "ספרי היסוד" של המחשבה הדאואיסטית גדול מהדמיון ביניהם. לאו דזה רואה את היקום בעין של צופה מרוחק ופסימי, העולם שלו קפוא. ג'ואנג ג'ו הוא לעומתו כמו מטייל סקרן ושמח. עולמו כולו תנועה וצבע, הרים ונהרות, בעלי-חיים למיניהם, וגם הרבה אנשים עם שמות משונים וסיפורים מוזרים, ודמויות היסטוריות ומיתולוגיות. לא לטעון טענות אלא לדווח, לספר, לפטפט, להתווכח בלי לנקוט עמדה אלא לצורכי ויכוח - זו דרכו של ה'ג'ואנג דזה': "מכמורת היא אמצעי לתפוס דגים, ברגע שתופסים את הדג שוכחים את המכמורת; מלכודת היא אמצעי לתפוס ארנבות, ברגע שתופסים את הארנבת, שוכחים את המלכודת; מילים היא אמצעי לתפוס רעיונות, ברגע שתופסים את הרעיון שוכחים את המילים. איפה אמצא איש ששכח את המילים כדי להחליף איתו מילה.