מורה רנה אמרה שאנחנו יכולים

"לא את קלטת אותנו… אנחנו קלטנו אותך…""פתחת לנו צוהר לעולם… ""ואז הביאו 'אורז בן גוריון' והאוכל היה כבר בסדר…""אנחנו היינו קיר המגן של המדינה""הכיתה שלנו נהנתה מה'יחד'"" נתת בנו אמון ונטעת בנו אמון בעצמנו"זהו סיפורו של מפגש שראשיתו בשנות החמישים בישראל המתהווה, בגליל, בעמק ובירושלים, והמשכו בשנות האלפיים בתל־אביב. המפגש הוא בין המחברת, המורה רנה, שכמורה צעירה יצאה ללמד במעברות, לבין תלמידיה, שהיו אז עולים מארצות מוצא שונות. פסיפס סיפורים אישיים מכמירי לב, שיחות אישיות וקבוצתיות, מסמכים ומכתבים, הנעים בין קרבה של שותפים לתקופה בראשיתית וריחוק של מי שמתבוננים בדברים ממרחק הזמן. הסיפור סוחף את הקורא אתו לתוך עולמם וחוויותיהם של הדוברים.הספר נוגע בנושאים חשובים למערכת החינוך ולחברה הישראלית בכללותה: פלורליזם, כור היתוך, דימוי מגדרי, דרכי חינוך, תנועות נוער, סובלנות, הדרה, אלימות, קבלת האחר ואימוצו והשתלבות בחברה הישראלית.יש בסיפור סימני שאלה, תמיהות, השתאויות וגם ביקורת. יש בו אהבה, רעות ואמון. היא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת תל־אביב, שבה שימשה בשורה של תפקידים בכירים, הייתה חברה בוועדות אקדמיות וציבוריות שונות בתחומי החינוך והחברה ועמדה בראש חלק מהן. בשנים 1995-1998 הייתה יו"ר רשות השידור. בשנת 1995 הוענק לה פרס ישראל לחקר החינוך.מחקריה, שתוצאותיהם פורסמו בספרים ובמאמרים רבים בעיתונות המקצועית, התמקדו בריבוד חברתי, מגדר, השכלה גבוהה, תנועות נוער, ייחודיות בית־ספרית ובחירת הורים, בתי־ספר וקהילותיהם.