ספר 6 – חבורת תריג בתעלומת אפוד הבד

שְׂפָמוֹ שֶׁל שְׁפַן הַסֶּלַע רָטַט וְעֵינָיו הַכַּדּוּרִיּוֹת זָזוּ בִּמְהִירוּת. רֶגַע לְאַחַר מִכֵּן, הוּא הֵחֵל מִתְרוֹצֵץ וּמִתְנַשֵּׁף בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַל גַּבֵּי מַדַּף הַסֶּלַע עָלָיו עָמְדוּ תַּנְחוּם, רוּבִי, יִשְׂרָאֵל וְגָדִי. “חֲבֵרִים…” אָמַר פִּתְאֹוֹם רוּבִי וּבָלַע אֶת ררֻקּוֹ. “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לָמָּה הַשָּׁפָן לֹא רָגוּעַ, אֶהְמְ… אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא פָּשׁוּט מְפַחֵד, … וְ… נִרְאֶה לִי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ הוּא יָצָא מֵהַמְּחִילָה שֶׁלּוֹ”. “לָמָּה?!” שָׁאֲלוּ תַּרְיָג בְּיַחַד וְהִבִּיטוּ בְּבֶהָלָה אֶל פָּנָיו הַחִוְּרוֹת שֶׁל רוּבִי. רוּבִי הֵרִים אֶצְבַּע רוֹעֶדֶת וְהִצְבִּיעַ לְעֵבֶר הָהָר שֶׁמֵּאֲחוֹרֵיהֶם כְּשֶׁמַּבָּט מְלֵא אֵימָה מְמַלֵּא אֶת פָּנָיו. הַחֲבוּרָה הִבִּיטָה לְעֵבֶר הָהָר וּמַה שֶּׁרָאוּ, גָּרַם לָהֶם לְהַחְסִיר פְּעִימָה. לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם הַנִּדְהָמוֹת, רָאֲתָה הַקְּבוּצָה אֵיךְ מַפֹּלֶת אַדִּירָה שֶׁל סְלָעִים מַתְחִילָה לְהִדַּרְדֵּר מֵרֹאשׁ הָהָר שֶׁמֵּעֲלֵיהֶם לְעֵבֶר מַדַּף הַסֶּלַע שֶׁעָלָיו עָמְדוּ. “הָהָר קוֹרֵס! זְהִירוּת מַפֹּלֶת סְלָעִים!!!” הֵחֵלּוּ צוֹרְחִים, כְּשֶׁרַעַשׁ נוֹרָא שֶׁל סְלָעִים מִתְרַסְּקִים מְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל. “חַיָּבִים לִבְרֹחַ!” צָעַק תַּנְחוּם בְּבֶהָלָה. “לְאָן נִבְרַח?!” צָעַק רוּבִי בַּחֲזָרָה, . “זוֹ מַפֹּלֶת עֲנָקִית!” “בּוֹאוּ נִסְתַּתֵּר שָׁם”, הִצְבִּיעַ קָרָא שׁוּלֶעם וְהִצְבִּיעַ לְעֵבֶר צֶלַע הָהָר שֶׁמֵּאֲחוֹרֵיהֶם. “מַהֲרוּ, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ שָׁם שֶׁקַע בָּהָר, נִצְטוֹפֵף בּוֹ וְנִסְתַּתֵּר מֵהַמַּפֹּלֶת עַד שֶׁהִיא תַּחֲלֹף”. “קָדִימָה, ! ר-וּ-צ-וּ!!!” שָׁאַג תַּנְחוּם, מְנַסֶּה לְהִתְגַּבֵּר עַל רַעַשׁ הָאֲבָנִים ההַמְִּדַּרְדְּרוֹת. תַּרְיָג, שׁוּלֶעם, מְשֻׁלָּם וֶאֱלִיצָפָן הֵחֵלּוּ רָצִים בְּהִיסְטֶרְיָה אֶל הַכִּוּוּן עָלָיו הִצְבִּיעַ שׁוּלֶעם, . וְאָכֵן, בִּקְצֵה מַדַּף הַסֶּלַע, הֵם רָאוּ שֶׁקַע חָצוּב בָּהָר, וּמִהֲרוּ לְהִצְטוֹפֵף בְּתוֹכוֹ, בְּתִקְוָה שֶׁכָּךְ ייִנָּצְלוּ מִמַּפֹּלֶת הַסְּלָעִים הָאֵימְתָנִית. “הָאֲבָנִים הוֹלְכוֹת וּמִתְקָרְבוֹת!” צָעַק אֱלִיצָפָן, . “עִמְדוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה!” הֵם הִצְטוֹפְפוּ כְּכֹל שֶׁיָּכְלוּ, אֲבָל מַפֹּלֶת הָאֲבָנִים לֹא פָּסְקָה. רַעַשׁ הַמַּפֹּלֶת הָיָה בִּלְתִּי נִסְבָּל, הָהָר כֻּלּוֹ רָעַד מֵעָצְמַת הַסְּלָעִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת הַמִּתְגַּלְגְּלִים וְהֵם חָשְׁשׁוּ שֶׁתּוֹךְ רְגָעִים סְפוּרִים עֲלוּלִים הַסְּלָעִים לְהַפִּיל אוֹתָם מִן הַצּוּק אֶל הַתְּהוֹם הַפְּעוּרָה… לְאַחַר דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת פָּסַק הָרַעַשׁ פִּסֵּק וּדְמָמָה הִשְׂתָּרְרָה בְּכָל הָעֵמֶק. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הֵבִינוּ יַלְדֵי ‘חֲבוּרַת תַּרְיָג’, שֶׁעַד שֶׁלֹּא יִפְתְּרוּ אֶת הַתַּעֲלוּמָה – שֶׁהֵחֵלָּה לִפְנֵי כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה בְּשִׁילֹה הַקְּדוּמָה, לֹא יוּכְלוּ לִמְצֹא אֶת דַּרְכָּם בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה, וְלַמְרוֹת הַמִּכְשׁוֹלִים הָרַבִּים שֶׁעוֹד צְפוּיִים לָהֶם בַּדֶּרֶךְ, הֵם הָיוּ נְחוּשִׁים לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי לַחְשֹׂף אֶת הַהֵיכָל הַנִּסְתָּר שֶׁאוֹצְרוֹת הַמִּשְׁכָּן הָיוּ טְמוּנִים בּוֹ.   מַה זּוֹמֵם הַנָּזִיר בַּעַל הַשֵּׂעָר הַפָּרוּעַ שֶׁעוֹמֵד בְּצַד הַדֶּרֶךְ וּמַשְׁקִיף עַל עוֹלֵי הָרֶגֶל בְּמַבָּט חוֹרֵשׁ רַע? לְאָן נֶעְלַם ‘אֵפוֹד הַבַּד’ הַמְיֻחָס לַנְּבִיאִים מִתְּקוּפַת הַמִּשְׁכָּן? כֵּיצַד מַצְלִיחִים אַנְשֵׁי הַ’כְּפָר הַפְּלִשְׁתִּי’ מַצְלִיחִים לְהֵעָלֵם כְּאִלּוּ הֵם ‘רוֹאִים וְאֵינָם נִרְאִים’? מַהוּ הַסּוֹד שֶׁנִּתְגַּלָּה בַּקְּלָף הָאָבוּד ששֶׁהֻסְתַּר בָּ’עֵץ הָעַתִּיק’? וּמַדּוּעַ פָּסְעוּ תַּרְיָג בְּנַחַל תַּת קַרְקָעִי הַמּוֹבִיל אֶל בֵּיתוֹ הַמְסֻגָּר שֶׁל תַּחְפְּנֵס?