חבורת תריג בתעלומת מרוקו-7

“חֲבֵרִים! מַה קּוֹרֶה?” קוֹל הַצְּעָקָה שֶׁל רוּבִי, הֶחֱזִיר אֶת הַיְלָדִים אֶל הַמְּצִיאוּת הַעֲגוּמָה. “מָתַי אַתֶּם מַגִּיעִים לְחַלֵּץ אוֹתִי?” “אֲנַחְנוּ מִיָּד בָּאִים!” הֵשִׁיבוּ תַּרְיָג וְהִתְקַדְּמוּ בִּזְהִירוּת לְעֵבֶר רוּבִי – כְּשֶׁתַּנְחוּם מוֹבִיל בָּרֹאשׁ, גָּדִי מַחֲזִיק אֶת יָדוֹ, וְיִשְׂרָאֵל בַּמְאַסֵּף. “הִנֵּה הַבּוֹר!” הִצְבִּיעַ תַּנְחוּם. “וּבְשׁוֹנֶה מֵהַבּוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, זֶהוּ בּוֹר רָחָב וְעָמֹק מְאֹד”. “הוֹ! הִנֵּה אַתֶּם! סוֹף סוֹף הִגַּעְתֶּם!” נִמְלְטָה אַנְחַת רְוָחָה מִפִּיו שֶׁל רוּבִי שֶׁזִּהָה אֶת חֲבֵרָיו מִבַּעַד לַחֲשֵׁכָה. “כָּל כָּךְ טוֹב לִרְאוֹת אֶתְכֶם כָּאן!” יִשְׂרָאֵל הִבִּיט בִּזְהִירוּת לְעֹמֶק הַבּוֹר וְנִרְעַד. הַבּוֹר הָיָה עָמֹק מִשֶּׁחָשַׁב… “תַּגִּיד רוּבִי, לָמָּה לֹא עָנִיתָ לָנוּ בְּמַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר?” שָׁאַל יִשְׂרָאֵל. “אִם הָיִיתָ נוֹתֵן לָנוּ עִדְכּוּן בִּזְמַן אֱמֶת, הָיִינוּ יְכוֹלִים לִמְצֹא אוֹתְךָ בְּקַלּוּת”. “כִּי בִּזְמַן הַנְּפִילָה הִתְקַלְקֵל מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר שֶׁלִּי. יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶתְכֶם, אֲבָל אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אוֹתִי”, הִסְבִּיר רוּבִי. “וּכְפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים, אֲנִי תָּקוּעַ כָּאן בַּבּוֹר וַאֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאַצְלִיחַ לָצֵאת. לְהַעֲרָכָתִי מְדֻבָּר בְּעֹמֶק שֶׁל לְפָחוֹת שְׁנֵי מֶטְרִים וְהַדְּפָנוֹת תְּלוּלוֹת מִדַּי. תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁנִּסִּיתִי לִזְחֹל הַחוּצָה, אַךְ לֹא הִצְלַחְתִּי. אַתֶּם חַיָּבִים לְהַשִּׂיג חֶבֶל כְּדֵי לְחַלֵּץ אוֹתִי!” “מֵאֵיפֹה נָבִיא עַכְשָׁו חֶבֶל?!” תָּהָה גְּדִי וְהִבִּיט לַצְּדָדִים, מְקַוֶּה לִמְצֹא חֶבֶל מֻטָּל עַל הַקַּרְקַע. “אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁחֲבָלִים גְּדֵלִים לַהֲנָאָתָם בַּיַּעַר”. “נֵלֵךְ לְבִקְתַּת הַצַּיָּדִים… אוּלַי שָׁם נִמְצָא חֶבֶל!” הִצִּיעַ יִשְׂרָאֵל וְגָחַן שׁוּב לְעֵבֶר הַבּוֹר. “רוּבִי, תַּשְׁאִיר אֶת מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר דּוֹלֵק, וְכָךְ תּוּכַל לִשְׁמֹעַ אוֹתָנוּ וְתֵדַע מָתַי אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים לְחַלֵּץ אוֹתְךָ. אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ לְעֵבֶר הַבִּקְתָּה וּנְקַוֶּה שֶׁנִּמְצָא שָׁם חֶבֶל, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם”. “מְצֻיָּן! רַק תִּזָּהֲרוּ!” הִתְרָה בָּהֶם רוּבִי. “נִהְיֶה בִּבְעָיָה אֲמִתִּית אִם גַּם אַתֶּם תִּפְּלוּ בְּאַחַת הַמַּלְכּוֹדוֹת”. תַּנְחוּם, גָּדִי וְיִשְׂרָאֵל הֵחֵלּוּ לִפְסֹעַ לְכִוּוּן הַבִּקְתָּה, כְּשֶׁהֵם נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לִדְרֹך עַל מַלְכֹּדֶת בִּלְתִּי צְפוּיָה. “בְּרְרְרְ… כָּל כָּךְ קַר לִי…” רָעַד גָּדִי. “שִׂימוּ לֵב, מֶזֶג הָאֲוִיר הֶחְמִיר וְנִרְאֶה שֶׁסְּעָרָה מִתְקָרֶבֶת לְעֶבְרֵנוּ…” תַּרְיָג הִבִּיטוּ לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם הַשְּׁחֹרִים, בְּדִיּוּק כְּשֶׁבָּרָק בּוֹהֵק הֵאִיר אוֹתָם. “תִּזָּהֲרוּ!” צָעַק יִשְׂרָאֵל, אַךְ קוֹלוֹ נִבְלַע בְּקוֹל רַעַם אֵימְתָנִי שֶׁהִתְגַּלְגֵּל וּלְאַחֲרָיו הֵחֵל גֶּשֶׁם עַז נִתָּךְ עַל הָאֲדָמָה שֶׁהָפְכָה לְבֻצִּית וּמַחְלִיקָה. “זֶה לֹא טוֹב!” צָעַק תַּנְחוּם וְנִסָּה לְהִתְגַּבֵּר עַל קוֹל הַגֶּשֶׁם. “רוּבִי כָּלוּא בַּבּוֹר, וְהַמַּיִם עֲלוּלִים לְהָצִיף אוֹתוֹ”. “אוֹי וַאֲבוֹי! זוֹ סַכָּנָה מוּחָשִׁית”, נִזְעַק גָּדִי וּמָחָה אֶת פָּנָיו הָרְטֻבּוֹת מִמֵּי הַגְּשָׁמִים. “לַמְרוֹת סַכָּנַת הַמַּלְכּוֹדוֹת, אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָרוּץ מַהֵר!” תַּנְחוּם, יִשְׂרָאֵל וְגָדִי רָצוּ כְּשֶׁהָרוּחַ הַצּוֹלֶפֶת מַכָּה בָהֶם לְלֹא רַחֵם, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַבִּקְתָּה רְטֻבִּים וּקְפוּאִים. תַּנְחוּם פָּתַח בִּזְהִירוּת אֶת הַדֶּלֶת וְהֶאֱזִין בִּתְשׂוּמֶת לֵב. “שֶׁקֶט בִּפְנִים…” הוּא צִיֵּן. “נִרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין פֹּה אַף אֶחָד. אָז קְדִימָה, הַזְּמַן קָצָר וְרוּבִי בְּסַכָּנָה! חַפְּשׂוּ חֲבָלִים שֶׁיּוּכְלוּ לְסַיֵּעַ לָנוּ בַּחִלּוּץ”. “אֵיךְ אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ כָּאן מַשֶּׁהוּ? אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לִרְאוֹת כְּלוּם בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה…” גִּשֵּׁשׁ גָּדִי בְּיָדָיו אַחַר חֶבֶל. “מָה אַתֶּם אוֹמְרִים, אוּלַי נַדְלִיק אֶת הַפָּנָסִים?” “בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא!” פָּסַק תַּנְחוּם. “מִישֶׁהוּ עוֹיֵן עָלוּל לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ אוֹר בַּבִּקְתָּה וּלְהַפְתִּיעַ אוֹתָנוּ”. חָלְפוּ כַּמָּה שְׁנִיּוֹת עַד שֶׁאִישׁוֹנֵי הָעֵינַיִם שֶׁל הַיְלָדִים הִתְרַחֲבוּ וְהֵם הִתְרַגְּלוּ לָעֲלָטָה וּפָתְחוּ בְּחִפּוּשׁ קַדַּחְתָּנִי אַחַר חֶבֶל. “יֵשׁ כָּאן שְׂמִיכוֹת יְשָׁנוֹת, אוּלַי נְנַסֶּה לִקְלֹעַ מֵהֶן חֶבֶל?” הִצִּיעַ גָּדִי בְּפֶרֶץ שֶׁל יְצִירָתִיּוּת וְהוֹשִׁיט לְתַנְחוּם עֲרֵמַת שְׂמִיכוֹת. “זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת רַעְיוֹן מְצֻיָּן, אֲבָל רֶגַע…” הֵרִיעַ תַּנְחוּם בְּהִתְרַגְּשׁוּת. “נִרְאֶה לִי שֶׁמָּצָאתִי מַשֶּׁהוּ…” הוּא מִהֵר לְעֵבֶר אַחַת מִפִּנּוֹת הַבִּקְתָּה וְהֵרִים בְּנִצָּחוֹן פְּקַעַת חֲבָלִים. “בָּרוּךְ הַשֵּׁם נִמְצְאוּ חֲבָלִים! נוּכַל לְחַלֵּץ אֶת רוּבִי”. תַּנְחוּם, יִשְׂרָאֵל וְגָדִי הֵחֵלּוּ לִפְרֹם אֶת קִשְׁרֵי הַחֶבֶל, כְּשֶׁלְּפֶתַע נִשְׁמַע צְלִיל נְקִישָׁה מוּזָר וּמִיָּד לְאַחֲרָיו מִלֵּא אוֹר מְסַנְוֵר אֶת הַבִּקְתָּה. “מִן הַדַא?! – מִי אַתֶּם?!” נִשְׁמַע קוֹל מַפְחִיד וּמְאַיֵּם מִיַּרְכְּתֵי הַבִּקְתָּה. “חֲשַׁבְתֶּם לִגְנֹב מִמֶּנִּי חֲבָלִים?” תַּרְיָג מִצְמְצוּ בְּבֶהָלָה, אַךְ בְּשֶׁל הַמַּעֲבָר הַפִּתְאֹמִי מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר, הִתְקַשּׁוּ לִרְאוֹת אֶת הַדְּמוּת הַמְאַיֶּמֶת. רַק אַחֲרֵי שְׁנִיּוֹת אֲרֻכּוֹת הִצְטַמְצְמוּ אִישׁוֹנֵיהֶם בַּחֲזָרָה וְהֵם הִבְחִינוּ בְּאִישׁ גְּבַרְתָּן וְגָבֹהַּ, הַלָּבוּשׁ בִּבְגָדִים מוּזָרִים וּבְיָדוֹ רוֹבֶה צַיִד קְצוּץ קָנֶה הַמְכֻוָּן לְעֶבְרָם… מֵאוֹתוֹ רֶגַע, מַה שֶּׁהֵחֵל בְּמַעֲקָב אַחֲר הֵעָלְמוּתָה שֶׁל סַבְתָּא אֲזוּלַאי, הָלַךְ וְהִסְתַּבֵּךְ לִסְחַרְחֹרֶת אֵרוּעִים שֶׁרָדְפָה אֶת תַּרְיָג בְּרַחֲבֵי מָרוֹקוֹ…וְתַעֲלוּמָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ לִפְנֵי כְּ-60 שָׁנָה בָּעֲיָרָה סֶאוּטָה שֶׁבְּמָרוֹקוֹ, מוֹצֵאת אֶת פִּתְרוֹנָהּ הַמַּפְתִּיעַ בְּעִקְּבוֹת גִּלּוּי הַסּוֹד שֶׁנִּשְׁמַר יוֹתֵר מִ-90 שָׁנָה…   @ מַהוּ הַסּוֹד הַגָּדוֹל שֶׁמִּסְתַּתֵּר בְּבֵית הֶעָלְמִין הָעַתִּיק בְּמָרוֹקוֹ? אֵיךְ נִקְלְעוּ תַּרְיָג אֶל הַמִּנְהָרָה בַּעֲלַת הַחֶרֶב הַמִּסְתּוֹבֶבֶת? מִי הֵם שְׁנֵי הַפָּעוֹטוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ אַל חוֹף יָמָהּ שֶׁל הָעֲיָרָה סֶאוּטָה? מֶה עָשׂוּ גַּ’מַאל וְעִיסָא בָּאַמְבּוּלַנְס הַחוֹנֶה בְּבֵית הַחוֹלִים? וּלְאָן נֶעֶלְמָה סַבְתָּא אֲזוּלַאי?