הנגנים של מארס

"לכל יחידה יש נטייה להתאגרף ביד אחת. כוונתי בכך היא שהרובאי רוצה לירות, הטנקיסט - להסתער, התותחן - לפתוח באש. [...] זו אינה הדרך לנצח קרבות. אם תזמורת הייתה מנגנת יצירה תחילה בפיקולו, אחר כך בקרן יער, לאחר מכן בקלרנית ולבסוף בחצוצרה - הדבר היה יוצר רעש רב, אך לא מוזיקה. כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי נגינה לתמוך בחבריו. כדי להשיג הרמוניה בקרב, על כל כלי נשק לתמוך בכלי הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון" (גנרל ג'ורג' ס' פטון הבן בנאום בפני דיוויזיית השריון השנייה בפורט בנינג, ג'ורג'יה, 8 ביולי 1941).הוא סיפור בדיוני ואמיתי בו–זמנית, על חשיבותם של התזמון והתיאום בקרב המשולב. באמצעות תיאור קרב הגנה גדודי של כוחות אמריקניים מול אויב מקומי (אירופי) סדור למחצה, מציג המרכז הצבאי להפקת לקחים של צבא ארצות–הברית (CALL) מקרה בוחן שמבוסס על המטלות הקבועות ועל ההישגים הנדרשים מכוחות צבא בקרב הגנה. ההכנות והלחימה מתוארות בקצב מהיר, השומר את הקורא במתח עד לסיומו של הקרב.לנוחות הקורא הישראלי ולהשלמת ההבנה מצורפים כנספח לספר תקציר הטכניקה הקרבית להכנת המרחב להגנה, המשמש שלד לפרסום כולו, ותמצית הכנת טבלת "עזר להחלטה בקרב" שגם בו נעשה שימוש רב בספר.מפקדים ומדריכים בקורסים צבאיים ימצאו במקרה בוחן זה מקור למחשבה ולדיונים עם פקודיהם. קוראים חופשיים המתעניינים בנושאים צבאיים ימצאו בפרסום זה סיפור נאה. אלה ואלה יצאו נשכרים.