רוח המפקד

דפקתי בידי בחוזקה על שולחן הזכוכית שהיה לפני והתחלתי לצעוק. בגין פקח באחת את עיניו. את כל מה שאמרתי עד אז בנימוס ובשקט, אמרתי הפעם בקול רם מאוד: "אתה, אדוני ראש הממשלה, אתה שלחת אותי למלחמה בלבנון, אז על מה אתה מעניש אותי?" *** עד היום אני משוכנע שוועדת החקירה לסברה ושתילה טעתה כשלא נתנה משקל ראוי להחלטה שלי לא לשלוח את חיילי צה"ל לתוך המחנות כדי לא לסכן אותם. ביום שבו התפרסמו מסקנות הוועדה, האווירה בביתי הייתה כבדה. תחושה שנעשה כאן עוול גדול. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. כשפתחנו עמד שם שליח עם זר פרחים ענק. בפתק שצורף היו רק ארבע מילים: תודה, אמא של צנחן. *** השעה הייתה שבע בבוקר כשרעייתי אילנה ואני נכנסנו למעלית בקומה השלישית בבית הדירות שבו גרנו בוושינגטון, בדרכנו לעוד יום עבודה בשגרירות. רגע לפני שדלת המעלית נסגרה, נכנס גבר גדול ממדים. היה משהו מאיים במראה החיצוני שלו. רגע אחרי כן הבנו שהחשש ממנו לא היה לשווא. *** המתנו למרגלות ההר לחיילי המסוק האחרון, כדי להתחיל בטיפוס, כשלפתע ראיתי להבה גדולה בשמיים. זמן קצר אחר כך קיבלתי את ההודעה בקשר: מסוק היסעור התרסק וכל 54 החיילים שהיו עליו נספו. השאלה הייתה: מה עושים עכשיו – ממשיכים בתרגיל או מבטלים אותו? ספק אם היום מישהו היה מעז לקבל את ההחלטה שקיבלתי. *** "אמריקה צודקת, גם כשהיא טועה", לחש בעבר מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר, על אוזנו של שר הביטחון יצחק רבין. את נכונות המשפט הזה חוויתי היטב על בשרי כשמצאתי את עצמי לכוד בין שתי מעצמות: סין וארה"ב. *** "רוח המפקד" הוא סיפור חייו של אלוף במיל' עמוס ירון. כחייל, כלוחם, כקצין, כאלוף, כנספח צה"ל בוושינגטון וכמנכ"ל משרד הביטחון – ירון היה בכל הצמתים המרכזיים, בזירה הצבאית, הפוליטית והמדינית, וחייו שזורים בתולדות המדינה. בספרו הוא מביא סיפורים ועדויות ממקור ראשון שטרם נשמעו על מאחורי הקלעים של המלחמות הגדולות – אלו שהתרחשו בשדה הקרב, ואלו שהתנהלו במסדרונות הקריה – זו הצבאית בתל-אביב, וזו הממשלתית בירושלים. -- מאתר ההוצאה.