האתיקה של הזיכרון

"שאלת ההתיישנות, השאלה המשפטית והפוליטית, שונה לחלוטין משאלת הסליחה; באשר לסליחה, רק לקורבנות הזכות לסלוח. [...] מהי התרבות שנושאת את תפיסת הסליחה, האם יש סליחה בתרבויות שבהן התורה אינה המקור באופן כזה או אחר? לדידי שאלות אלה אינן רק שאלות ספקולטיביות, אלא באמת שאלות הקיום ההיסטורי שבו אנו מצויים" (ז'אק דרידה, מתוך הספר).השיחה של מיכל בן-נפתלי עם ז'אק דרידה ב'יד ושם' התקיימה בשנת 1998, במהלך ביקורו השני של דרידה בארץ, בעת ששום ספר שלו טרם ראה אור בעברית! עניינה המרכזי של השיחה היה הפילוסופיה הצרפתית "אחרי אושוויץ" והמידה שיש בפריודיזציה זו כדי להאיר את דרכו המיוחדת של דרידה.דרידה דן כאן, בין השאר, בשאלת הסליחה, ב"שאלה הצרפתית" על הגותו של היידגר, במחויבות של הדקונסטרוקציה לתאריך ובמעמד שהוא מייחס לשמות הפרטיים "אושוויץ" או "שואה". "איני חש שיש לי זכות", אמר, "הן מסיבות של הקפדה רטורית והן מתוך כבוד לקורבנות, להשתמש בשם אושוויץ כדי לסמן כל מקום שבו יכלו להתרחש דברים דומים. זו מלה שמנצלים אותה לעתים קרובות שלא כראוי. בני אדם משתמשים במלה הזאת לעתים קרובות כסיסמא, כתווית: 'לפחות אמרתי את המלה אושוויץ, מילאתי את חובתי, מצפוני נקי'. אני מתנגד לקלות הזאת. עבורי, הדבר גם קשה מדי וגם קל מדי. אינני משתמש במלה הזאת למעט באופן רציני, כאשר אני חושב שהדבר נחוץ".