מאמר על המתודה

"... אין מטרתי להורות כאן את המתודה שצריך כל אחד לסגל לו כדי להפעיל נכונה את תבונתו, אלא להראות כיצד נהגתי אני להפעיל את תבונתי. הבאים להורות מתכּוֹנת לזולתם צריך שיהיו מוכשרים יותר משומעיהם, ואם יִשגו אף בקטן שבפרטים, יהיו ראויים לגנאי. ואולם הואיל ובמאמר זה אינני רואה אלא מין סיפור מעשה, ואם תרצו, אגדה, ובה - לצד כמה דוגמאות שאפשר לנהוג על פיהן - יימצאו אולי כמה דוגמאות אחרות שראוי לדחותן, אני מקווה כי זה יועיל לכמה קוראים ולא יזיק לאיש, וכי כולם יכירו לי טובה על גילוי¬-הלב שלי... כשהשלמתי את מסלול הלימודים שבסופו מתקבלים אל חוג המלומדים... ספקות ומִשׁגים רבים כל-כך בילבלו אותי עד שדומה היה לי שכל מאמץ הלימודים לא הועיל לי אלא רק בזאת, שנתגלה לי יותר ויותר גודל בורותי. ובכל זאת, הרי הייתי באחד ממוסדות הלימוד המפורסמים באירופה, וחשבתי שמן הסתם יש בו מלומדים שכמוהם אין בשום מקום עלי אדמות..."בשנת 1637 יצא לאור ספר צנום: . הספר לא היה כתוב, כמקובל אז, לטינית, אלא צרפתית, מפני שמחברו רצה שכל משכיל יקרא אותו, ובכך אף הצליח מעל לכל המשוער. והוא נדפס לא בצרפת, אלא בלַיידֶן שבהולנד. והוא הופיע בעילום שם. הופעתו של , שפירסם דקארט שש שנים לפני ספרו הפילוסופי הגדול, , היא אחת מנקודות המיפנה המסעירות במחשבה המערבית. כשבעים שנה לאחר המהדורה העברית הראשונה, זוכה שוב דקארט בעל-הסגנון הנפלא למתרגם עברי כערכו. דקארט ראה במאמר על המתודה מבוא לעבודותיו המדעיות.למהדורה הזאת מצורפים, לראשונה בעברית, תרגום ודיון בשלושה מן החיבורים המדעיים האלה. הוא מחשובי הסופרים בשפה העברית, ואחד מן המתרגמים המצוינים שלנו. תרגומיו העיקריים הם מצרפתית, ובין השאר תירגם מיצירותיהם של סְטֶנדאל, בלזק, פְלוֹבּר, סארטר, ולאחרונה - סימנון. הוא תרגומו הראשון לטקסט פילוסופי.