ונותרתי אני לבדי...

"אבא החל לחפור בור באמצע המרתף. הם נראו מודאגים. אבא הסביר לי שהגרמנים הגיעו לפולין וצריך להחביא את שיקר לנו. התחננתי שיקבור את בובתי יחד עם שאר החפצים. אבי אמר, את צריכה את הבובה שלך. אם נכניס אותה עכשיו לבור, לא תוכלי לשחק בה הרבה זמן. לא ידעתי שבתוך זמן לא רב בובתי היא היחידה שתיוותר לי". נולדה בשנת 1931 בשם רגינה הודעס בעיירה הרובישוב בפולין שלפני המלחמה. עם הכיבוש הנאצי אימץ אותה מורה מקומי וכך ניצלה ממוות בפעם הראשונה. בני משפחתה לא שרדו, והיא נאלצה לעבור ממחנה ריכוז למחנה ריכוז ובכל פעם ניצלה ממוות בזכות תושייתה ובמזל רב.לאחר המלחמה, עלתה לארץ ישראל מלאת תעוזה ורצון עז להתחיל את חייה מחדש. רות נישאה לצבי טטרקו, ולזוג נולדו שני ילדים וחמישה נכדים. רות למדה עיצוב והתמנתה למעצבת הראשית של ה"משביר לצרכן". במשך שנים שמרה בסוד את שעבר עליה בילדותה. היא השמידה כל עדות לתקופה הנוראית בחייה והסתירה את המספר שהיה מוטבע על ידה.עם השנים נסדקה החומה וארבעים שנה של הדחקה החלו להשתחרר לאיטן – דרך הפיסול, הציור והיומן שכתבה השתוקקה רות להעביר את המסר לדורות הבאים. יצירותיה הוצגו בתערוכות בארץ וטיוטת הספר הושלמה סמוך למותה. רות נפטרה בשנת 2014. נכדתה עדי מגשימה את רצונה, מוציאה את הספר לאור ומחייה שוב את התערוכה עם יצירותיה."" הוא תיעוד מרגש ומצמרר של אותן השנים האבודות בחייה של רות והוא עדות נוספת לזוועות השואה שעברה על העם היהודי.