תא הטלפון בקצה העולם

כדי לרפא את החיים יש צורך באומץ, במזל ובמָקום בטוח, שבו תוכל לחלוק ולשתף בזהירות את הסיפור שלך. וכשאיש אינו מצפה לנס, הנס מתרחש. כשיוּאי מאבדת את אמה ובתה בצונאמי, היא מתחילה לסמן את חלוֹף הזמן מאותו מועד ואילך: הכול נמדד ביחס ל־11 במרץ 2011, היום שבו הצונאמי קרע את יפן, היום שבו האֵבל השתלט עליה. יום אחד היא שומעת על אדם שבגינתו מותקן תא טלפון ציבורי ישן. הטלפון שבתוכו אינו מחובר, הקולות נישאים ברוח. מדי שנה מגיעים אליו אלפי אנשים מרחבי יפן שאיבדו מישהו. הם מרימים את השפופרת ומדברים עם הנמצאים בעולם הבא. יואי מגיעה לשם גם היא, אבל אינה מצליחה להביא את עצמה לדבר לתוך האפרכסת. במקום זאת היא מוצאת שם את טאקשי, רופא שגר בטוקיו. יש לו ילדה בת ארבע ששותקת מהיום שבו מתה אמהּ, והשלושה יוצרים קשר מיוחד. לאורה אימאי מסינה נולדה ברומא, וב־15 השנים האחרונות חיה ביפן ועובדת בין טוקיו לקמקורה, שם היא מתגוררת עם בעלה היפני ושני ילדיה. בעלת דוקטורט בספרות מאוניברסיטת טוקיו. "סיפור על הישרדותה העיקשת של התקווה כאשר כל השאר אבוד... מסינה מראה לנו שגם מול טרגדיה איומה, כמו רעידת אדמה או אובדן של ילד, הדברים הקטנים – כוס תה, יד מושטת – עשויים להציע דרך קדימה. המינימליזם המדיטטיבי של כתיבתה הופך את הספר להייקו נפלא של הלב האנושי." – הטיימס (לונדון) "ספר חובה! קורע לב ומחמם לב בעת ובעונה אחת... מסינה חושפת את הקורא לצער ועצב, אבל אז מציעה לו שובל ריפוי של פירורי לחם לעבר אושר עתידי." – קירקוס