נשמת הפרחים

נולדה בשם "טרו" — מיסוזו היה שם העט שלה — בתחילת המאה ה־20, בכפר דייגים קטן. היא גדלה בין ספרים, בשל עבודתה של אימה בחנות הספרים המשפחתית. הילדה, שאיבדה את אביה בגיל שלוש, זכתה למזל יוצא דופן בקרב ילדות יפניות כמוה באותה תקופה: היא הצליחה להשלים את כל לימודיה התיכוניים, והיא בת שמונה־עשרה. מייד לאחר מכן, היא השתלבה בעבודה בסניף של חנות הספרים המשפחתית שלה בעיר שימונוסקי. הייתה זו תקופה זוהרת במיוחד עבורה. מיסוזו קראה ללא לאות: מהמיתולוגיה היפנית ועד הקלסיקה המערבית. הייתה לה גישה לאוסף גדול, וטקסטים נבחרים ממהדורות מהודרות, הייתה מעתיקה לעצמה במחברת. במקביל, נהגה להקשיב לקולם של המבקרים ולבחון את נפשם בקפידה. בשלב זה, החלה מיסוזו  לכתוב את שיריה הראשונים.כעת המשוררת שלנו בת עשרים — גיל המסמן בתרבות היפנית את המעבר לבגרות — והיא מחליטה לנסות את מזלה ולשלוח שירים לבחינה לכמה וכמה מגזינים פופולריים. חמישה שירים התקבלו בניסיונה הראשון, ואלו משכו את תשומת ליבו של העורך והמשורר יאסו סאיג'ו, שהכיר בכישרונה מהרגע הראשון והשווה את קולה לקול המשוררת הבריטית כריסטינה רוזטי. מעודדת, מיסוזו הצעירה האיצה את פיתוח מלאכתה המיוחדת — לגלות ולהעניק שם למה שהיא ורק היא רואה. במהרה, מכתבי הערצה ותודה זרמו לביתה של מיסוזו מכל רחבי יפן. בעוד היה נדמה שכתיבתה של מיסוזו זוהרת ופורחת, גלימה אפלה החלה להתפרס על חייה הפרטיים. מיסוזו נישאה בשידוך שהפך אומלל באופן צפוי, בתקופה שבה תפקידן של נשים החל — והסתיים — בהיותן רעיות. ואילו החוק העניק זכויות יתר לגברים, לרבות זכויות הוריות. אלו רק מקצת העננים השחורים שהחלו לפלח את שמי החיים של מיסוזו, זו שהקדישה את עצמה לחגיגת חיים, מהדבר הקטן אל הגדול ביותר. בעלה, שבין היתר התברר כבוגדן, הפשיט את המשוררת בהדרגה מכל רצונותיה. בתחילה גם הוא עבד בחנות הספרים המשפחתית, אך בשלב מסוים החליט להקים עסק משלו בעיר אחרת. מיסוזו, למרות עצת משפחתה שהמליצה על פרידה, החליטה ללכת אחריו. הסיבה: היא הייתה בהיריון עם מי שתהפוך לבתהּ היחידה, פוֶסה, ובן הזוג לא הסתפק בהפרדת מיסוזו מעולם הספרים, ואסר עליה לכתוב, כמו גם לקיים כל קשר עם משוררים, חברים ומו"לים. זאת ועוד, כאילו המוות הפיוטי שאליו היא נכפתה לא הספיק — שכן מיסוזו נדבקה ממנו במחלת מין קשה. בני הזוג התגרשו בשנת 1930 והמשוררת חזרה, חלשה פיזית ונפשית, אל חיק אימה. ואולי מתוך תחושה בטן, החליטה, כבר בשנת, 1929 לאסוף את כל שיריה, שאותם העתיקה בשני סטים בעלי שלוש מחברות כל אחד: עותק אחד יקבל מורה לשעבר, יאסו סאיג'ו, ועותק שני יקבל אחיה הצעיר. המכה הסופית על נפשה של מיסוזו הגיעה כאשר בעלה לשעבר החליט לתבוע משמורת על פוסה הקטנה. ב־10 במרץ, 1930 בגיל עשרים ושש, התאבדה קנקו מיסוזו, המומת כאב, על ידי מנת יתר של משככי כאבים. חמישים שנה מאוחר יותר, נתגלו שיריה של מיסוזו מחדש ובימנו היא נחשבת לאחת המשוררות הלאומיות של יפן.