כדי לחיות צריך למות קודם

רוב האנושות חיה בחרדה, מתח ולחץ בגלל אורח חיים מטורף של ריצה עיוורת אל עבר מטרות בעתיד. הדרישה להגיע, להצליח, להגשים ולהשתנות, גורמת לכל הסחרור הזה וכדי לצאת מהלחץ והחרדה אנו פונים לעזרה ויוצרים את כל "המושיעים" שלנו. מחשבה, ידע וזיכרון מפעילים אותנו ולא החיים כפי שאנו מאמינים. מחלות השכחה מסבירות טוב יותר את מצבו של האדם, מי אתה ללא זיכרון? כל הנעלות שלך, כל היצירה שלך, כל ההמצאות שלך: הדת, האלוהים, הלאום, המדינה, המסורת, השבט, המשפחה, האגו – כל אלה אינם קיימים כאשר אין זיכרון. מה אתה שווה ללא זיכרון? היכן התודעה שכל כך התפארת בה? היכן הזהות, בה השקעת מאמצים רבים כדי לטפח, לבנות ולתמוך בה? הכול נעלם, מה שנשאר זה רק הגוף, אבל במצב הזה גם הוא כבר לא אותו גוף, משום שהתשת אותו עד כלות עם כל השטויות שלך, הרסת את כל תאי המוח שלו, את רקמות העצב העדינות, שעשו עבודה זרה להם במאמצים שלך לטפח את הזהות הבדויה שבנית לך. הפכנו להיות בני אדם קהים, אטומים וחסרי רגישות, אשר אדישים לכל חוסר הרגישות והאכזריות שסביבנו, כל מה שמעניין אותנו זה לספק את השעמום המטריד הזה, שאין לו סיפוק. המין האנושי מתנהג ופועל כרובוט, אין שום דבר חי בהתנהגותו ובפעילותו, הוא פועל מתוך תכנות, כאילו תוכנה אחידה מפעילה אותו. הוא פועל רק על פי זיכרון קבוע שנצרב בו על ידי החברה.