אדיס וגמדי הצבעים

אָדִיס, יֶלֶד קָטָן, שׁוֹבָב, רוֹאֶה הַכּוֹל בְּשָׁחוֹר לָבָן. בְּלִי מֵשִׂים לֵב וּבְתַת הַמּוּדָע, יוֹצֵא אָדִיס לְמַסָּע מֻפְלָא, מַסָּע הַמַּפְגִּישׁ אוֹתוֹ עִם גַּמָּדֵי הַצְּבָעִים, הַמְּאִירִים לוֹ אֶת דַּרְכּוֹ בֵּין הַשְּׁבִילִים. בְּסוֹף הַמַּסָּע, אָדִיס מְגַלֶּה כִּי צֶבַע הַשָּׁחֹר הוּא רַק בְּעֵינָיו וְשִׁלּוּב הַצְּבָעִים הֵם מְאוֹר חַיָּיו. בן 34, נשוי לאלמז ואב לשלוש בנות. אשר, אמו ושתי אחיותיו הגיעו לארץ ישראל ב"מבצע שלמה", בשנת 1991, כשהוא ילד בן 4. לראשונה, לפני כשנתיים, חש אשר צורך לכתוב ספר ילדים שיתן מענה למה שהחסיר בילדותו. אל המסע למימוש כתיבת ספא הילדים צרף את ד"ר חדוה טרגר, מאמנת אישית, סופרת, ומשוררת.: "כשאשר פגש אותי לראשונה הבנתי כי מאחורי הרצון לכתוב סיפור ילדים קיים סיפור חיים מרתק של ילד קטן שאביו היה קצין בצבא באתיופיה, ולא חזר מאחת המשימות הצבאיות. אביו, אדיסו, הוגדר כנעדר, ומאז נעלם מחייו. אשר הורגל לחיות בלי אבא והמחשבה לגדול עם חוסר זה הייתה טבעית. אחר שהתחתן והביא את בנותיו, החלו להתגבר געגועיו לאביו. היעדרותו של אביו החזירה את אשר לילד העצוב, אשר גווני צבעי השמחה נעדרו ממנו. הגמדים בפנטזיה מילאו את החסר וצבעו את חייו בצבעי תקווה.  : "עם כתיבת הסיפור, התחלתי להרהר לגבי חשיבות קיומו של אבי בבניית אישיותי. שאלתי את עצמי, אם הייתה לי דמות אבהית בחיי, האם הייתי בן אדם אחר? התחלתי להיפתח ולדבר על אבא! נשאלתי לא פעם, למה שלא אטוס עם המשפחה לאתיופיה לחפש אחר אבי , יכול להיות שהוא עוד חי. יתכן כי פחדתי להתעמת עם המציאות האחרת. עדיין אין לי תשובה על כך. אולי אני עדיין פוחד שמא אשלה את עצמי בקיומו, ובסוף, האשליה תנפץ לי שוב את המציאות ושוב אחוש את תחושת היתמות. הגמדים בסיפור לימדו אותי כי אני הוא זה שמחליט על חיי, וכיצד חיי יראו בפני בנותיי וסביבותיי. בסיפור התערבבו שתי הדמויות – אבי ואני. רציתי מאד להתחבר אליו. אני מאוד מתגעגע למשחקים שיכולתי לשחק עם אבא, מתגעגע לשיחות שיכולתי לערוך אתו, מתגעגע לצחוקים ולחיבוקים שאני מדמיין לי אותם.מחבר הסיפור מבין דרך הדמות המרכזית. כי ראיית הגיוון וההשלמה היא שתחזק אותו ותשלים לו את החסר בבניית דרכו: "צֶבַע הַשָּׁחֹר הוּא רַק בְּעֵינֶיךָ, שִׁלּוּב הַצְּבָעִים הֵם הַמָּאוֹר בְּחַיֶּיךָ".