על אנשים וצבעים

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה וּקְטַנָּה, שֶׁבָּהּ הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד זוֹרַחַת, חָיוּ אֲנָשִׁים מִכָּל הַצְּבָעִים – כָּל אֶחָד מְיֻחָד בְּדַרְכּוֹ. אַךְ הַמִּגְוָן דַּוְקָא הָפַךְ לְאֶתְגָּר: מִי הֲכִי חָשׁוּב? מִי קוֹבֵעַ? כְּשֶׁסּוּפָה שְׁקוּפָה וּמְאַיֶּמֶת שָׁטְפָה אֶת הָאָרֶץ, הַצְּבָעִים נֶעֶלְמוּ וְהוֹתִירוּ מֵאָחוֹר אֲחִידוּת אֲפֹרָה וּשְׁלֵוָה. הַבְּעָיָה אָמְנָם נִפְתְּרָה, אֲבָל אָז נוֹצְרָה בְּעָיָה אַחֶרֶת – שִׁעֲמוּם אֶחָד גָּדוֹל...הַאִם יָשׁוּבוּ הַצְּבָעִים לָאָרֶץ הַקְּטַנָּה? הַאִם יַצְלִיחוּ הָאֲנָשִׁים לִיצֹר הַרְמוֹנְיָה בַּשּׁוֹנוּת? וּמִי יָעֵז לַחְלֹם עַל עָתִיד מָלֵא בִּגְוָנִים?זֶהוּ סִפּוּר סוֹחֵף וּמְעוֹרֵר מַחְשָׁבָה עַל כּוֹחָהּ שֶׁל יִחוּדִיּוּת, עַל קַבָּלָה, עַל הַקְשָׁבָה וְעַל הָאֹמֶץ לַחְלֹם.