בצל השמש העולה

עוד בטרם היתה יפן לבעלת־בריתה של גרמניה, הבהירו הרשויות בה לגורמי השלטון הנאצים כי "יחס הציבור היפני ליהודים שונה לחלוטין מהעמדה הגרמנית הרשמית... [וכי] ממשלתנו אינה יכולה לנקוט צעד העשוי להתפרש כתמיכה באפליה גזענית או לנקוט עמדה נגד היהודים". מדיניות זו לא השתנתה באורח בסיסי גם לאחר הצטרפותה של יפן ל"ציר" שיצרו גרמניה ואיטליה, ואף לאחר שהצטרפה למלחמתן של שתי אלה נגד מעצמות המערב הדמוקרטיות והיתה לבעלת־בריתן במלחמת־העולם השנייה. בתקופת המלחמה שרדו כארבעים אלף היהודים שמצאו עצמם תחת שלטון יפן הן באיי הבית שלה והן בשטחים שכבשה - במנצ'וריה, בסין ועוד - וזאת שעה שמיליונים מאחיהם באירופה הושמדו בידי מרצחים גרמנים. עוקב אחר התפתחות יחסה של יפן ליהודים החל מתחילה המאה העשרים, מתחקה אחר שורשי יחסם האוהד של היפנים ליהודים וגם אחר הופעתם של גורמים אנטישמיים ביפן. כמו כן מנסה הספר לבאר מדוע התעלמו ממשלות יפן מדרישות מפורשות של הנאצים מהן לפגוע ביהודים ולהשתלב בדרך זו או אחרת ב"פתרון הסופי". הוא פרופסור אורח בחוגים ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל־אביב, שבהן הוא מרצה על ההיסטוריה המודרנית של יפן. בין ספריו: French Policy in Japan (הוצאת אוניברסיטת הרווארד, ארצות־הברית, 1970), (משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006), (משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2008). ספרו (ידיעות ספרים, תל־אביב, 2008) זכה בפרס ראש הממשלה.