פרשים ביום ונזירים בלילה : כיבושי האסלאם במסורת הערבית

הכיבושים הגדולים של הערבים במזרח התיכון לאחר מות מֻחמד, נביא האסלאם, הניבו דיווחים היסטוריים עשירים ומורכבים עוד בראשית האסלאם. מניתוח ביקורתי של דיווחים אלה עולות סוגיות שונות, ובעיקר מודגם בו כיצד שיפצו, ואף המציאו, כותבים מרוחקים זה מזה תיאורי קרבות בין הערבים, שזה מקרוב קיבלו עליהם דת חדשה, ובין הביזנטים הנוצרים מזה והפרסים מזה. דיווחים אלה חוזרים בתדירות על כמה מוטיבים, כגון ניצחון מעטים על רבים, או ידע מוקדם שהיה לשליטי האימפריות על מפלתם הקרובה מידי מאמיני הדת החדשה. מן הספר מתברר עד כמה אינם דומים דיווחיהם של כותבים מוסלמים לאלה של כותבים נוצרים, ועד כמה הרחיבו כותבי הערבית את היריעה בתיאוריהם. אפיזודות רבות ממהלך הקרבות נועדו להראות כיצד עמדו הערבים בפני פיתויים חומריים, כגון בפני השלל שנקרה בדרכם במסעות הכיבושים. הן גם מתארות תמונה אנכרוניסטית שמתיימרת להציג את קיומה של אחדות ערבית בין המוסלמים ששטפו מחצי האי ערב ובין "אחיהם האובדים". המצג של אחדות ערבית אינו מתיישב עם מה שעולה מעיון מדוקדק: קיומו של מתח בין-שבטי בתוך העדה המוסלמית הצעירה, מתח שהיה המשך ישיר לחלוקה ולמאבקים השבטיים בערב של קדם-האסלאם. מעל לכול משרתים הדיווחים ההיסטוריים רעיון אחד גדול: ניצחון המוסלמים על אויביהם כפרי תוכנית אלוהית. ניצחון זה בא לידי ביטוי מיוחד בכיבוש המוסלמי של ירושלים. התיאורים של כיבוש זה, שנכתבו עשרות שנים לאחר המאורע עצמו, בזמן שכבר עמדו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא על תילם, מציגים את כניסתו של הח'ליף עומר לעיר הקדושה כהתגשמות רעיון משיחי יהודי – הפעם בדמות השליט המוסלמי המנצח עליו.  הוא פרופסור אמריטוס במחלקות להיסטוריה כללית ולימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרו "היסטוריה ואידאולוגיה בראשית האסלאם" ראה אור גם הוא במוסד ביאליק (2012). עיקר מחקרו עוסק בכתיבה ההיסטורית הערבית במאות הראשונות לאסלאם ובמצרים וסוריה בתקופה הממלוכית (מאות י"ג-ט"ו), ועל נושאים אלה כתב ספרים ומאמרים רבים.