נתז טיפתי אהובתי

״והרגשתי פתאום דחיפה כזאת בגב. הוא דחף אותי, העיף אותי, לכיוונו של השרלטן-הסטלן נציג האלוהים, כדי שיברך את הבת שלו שתמצא בחור הגון, שיביאו ילדים יפים ובריאים, בעזרת השם. ככה הוא אמר הדתי של ברסלב וקיבל עוד חמש עשרה שקל במטבעות. הרגשתי שווה הרבה פחות ברגע הזה. הרבה, הרבה, הרבה פחות, הרבה פחות. קחו עוד, אחורה, אחורה, יש לכם עוד, מלא, קחו עוד, עוד, יש לכם עוד. שוב הדמעות והחנק נוסח קוקו כהן בגרון וההשפלה, ההשפלה, שלא יכולתי לה ולא יכולתי נגדה. לא יכולתי נגדו. פשוט לא יכולתי.  זה היה קרב לא הוגן, כל החיים האלה. הוא ניצח אותי כל פעם מחדש בנוק אאוט. קרב לא הוגן זה היה. אבוד, מכור מראש. אבוד ועלוב ואבוד. בעיקר אבוד. ועלוב. כמה עלוב.״הוא ספרה השני של מאיה לביא (1974) ילידת ותושבת באר-שבע.על ספר הביכורים של לביא , (הוצאת טפר, 2015), כתבה מבקרת הספרים של עיתון "הארץ" אריאנה מלמד ש"מאיה לביא היא קול חדש בספרות העברית", שכן "קצת קשה לייצר אלים משכנעים בשיכון באר-שבעי ממוצע, ועל העדרם מפצה תודעה פרטית של הגיבור המבליחה בדרך הסיפור שלו – וידוי שיש בו הנמקה פנימית משכנעת ואפס חרטות. וזה עובד, עובד יפה מאוד... כתיבה טובה היא תמיד מניפולציה סבוכה ומתוחכמת המתרחשת באמצעות הלשון, ויואב צדוק קורם עור וגידים בדמיוננו כשהוא מדבר מפני שהכותבת ניקתה את לשונו מכל התנחמדות או קיצור דרך או התייפיפות ספרותית. זה לא פשוט: מנוסים ומקצועיים ממנה חטאו בכותרים עבריים רוויי "דיבורית" מזויפת".