הצילום שהציל אותנו : מבוסס על אירועי חייו של מר גברא מנדיל

"רוצו למרתף!" צעקה סבתא, משכה אותי בחוזקה והובילה אותי אל מחוץ לדירה. דודה גיזה רצה אחרינו ואבא הרים את בֶּבָּה בזרועותיו ורץ בעקבותינו. אימא עזבה אחרונה את הדירה, וסגרה אחריה את הדלת. ירדנו בבהלה במדרגות אל מרתף הבניין. בדרך למטה ראינו את כל השכנים יורדים גם הם. כשכולם נכנסו למרתף הצפוף, סגר אחד השכנים את הדלת הכבדה אחרינו.״ כך החלה המלחמה עבור גברא בן החמש, ילד במשפחה של צלמים, ושינתה את החיים שהכיר. יחד עם אביו, אימו ואחותו הקטנה, ברח גברא לאזורים נידחים, כדי להתרחק כמה שיותר מהגרמנים. במהלך התלאות שעברו עליהם בזמן מלחמת העולם השנייה - הם נאלצו להעמיד פני נוצרים ופני מוסלמים, שינו את שמותיהם, נכלאו בבית סוהר ונדדו ממקום למקום. חוץ ממזל גדול, שני דברים עיקריים הצילו את בני המשפחה: המצלמה של אבא משה וחוק הבֶּסָה - חוק כבוד אלבני שקובע שיש להגן ולשמור על כל אדם הזקוק לעזרה, אפילו במחיר חייך. בעולם בו הרוע השתלט - טוב לב , אומץ וחברות היו אורות באפילה. בשנת 1990 הוזמנו רפיק וסלי ואשתו ל׳יד ושם׳ בירושלים ובטקס חגיגי קיבלו את אות ׳חסידי אומות העולם׳, גם עבור וסל ופאטימה, הוריו של רפיק. רפיק והוריו היו האלבנים הראשונים שקיבלו את האות החשוב הזה. בעקבותיהם קיבלו אלבנים נוספים את אות ׳חסידי אומות העולם׳, ביניהם גם אחיו של רפיק. -- מאתר ההוצאה.