קרוב מרחוק

שתי נשים מתאבלות על מותו של סגן אלוף אורי מחט: אֵלה, אשתו הראשונה, שהיתה חברתו מאז גן הילדים, ונוגי, אלמנתו הצעירה. נוגי מנציחה את זכרו של אורי בליאור הפעוט, ואלה מטיחה את עלבון הנטישה ואת הגעגוע שאין לו סוף באוזניו של ג'ורג'יו, כלב הסָלוקי הקשיש והנבון, וגם בשמים הגבוהים. כל אחת מהן שרויה בכאבה ובביתה, עד שבוקר אחד נוגי מתקשרת אל אֵלה ועומדת על כך שייפגשו. אלה, גיבורת הרומן קרוב מרחוק, אינה יכולה לנחש כיצד ישפיע המפגש עם נוגי על חייה ומה יתעורר בה כשתראה לראשונה את ליאור, בנו של אהובה המת. היא אינה מעלה בדעתה שחומת הכאב שבנתה סביבה תיסדק, ששאלות שמעולם לא העזה לשאול יתדפקו על דלתה בעקשנות וידרשו תשובות - ושהתשובות יפתיעו אותה, ירחיבו את תמונת עולמה ויאפשרו לה להעניק פירוש חדש למה שמכונה אהבה. "איך קוראים לה?" שאלתי בערב ההוא, כשאיחרת לחזור.  "נוגה," אמרת והטלת את צרור המפתחות הכבד שלך על השידה. הרמתי מבט מפשטידת הפטריות שכבר התקררה. אני זוכרת בדיוק איפה עמדתי. בין התנור לשיש, אוחזת בתבנית הפיירקס בשתי מטליות, אחת בכל צד. ודווקא בערב ההוא לבשתי מיני שחור. לכבודך. "אבל אני קורא לה נוגי."  "מה זאת אומרת 'אתה קורא לה'?"  "זה אומר שהבעל שלך מטומטם, אלה. מטומטם-מטומטם-מטומטם." ולא שאלתי עוד כי לא רציתי לגמור. לא מכוער ולא יפה. ואחר כך, כשבכל זאת שאלתי, לא באמת רציתי לדעת מי זאת נוגה שאתה קורא לה נוגי, ומה יש בה שאין בי, ואם אתה באמת אוהב אותה יותר.