פסיכואנליזה של התהוות

(1993-1906) נחשב היום אחד מגדולי הפסיכואנליזה האמריקנית במאה העשרים, ומחברים כמו מיטשל ואוגדן מצביעים שוב ושוב על תרומתו החלוצית לעבודתם ולעוד התפתחויות בעשורים האחרונים. עד היום טרם תורגמו כתביו לעברית. בקובץ זה מובאים אחד עשר ממאמריו החשובים ביותר, מלווים במבואות ובאחריות דבר.לוואלד היה חוקר יסודי ומבריק של כתבי פרויד, והוא מצביע לא פעם על סתירות פנימיות בחשיבתו של פרויד ועל הדרך שפירושים נוקשים של רעיונותיו עלולים לגרום לנו להחמיץ את הפוטנציאל המהפכני שלהם. הוא שולל את ההשקפה של פרויד שהמציאות החיצונית מאיימת על האני ומזכיר כי בראשית החיים הבחנה כזאת אינה קיימת, והתינוק אינו מבחין בין פיו שלו ובין הפִטמה של אימו. הוא מסתייג מהמאמץ לדַמות את הפסיכואנליזה למדעי הטבע – הוא רואה במאמץ זה מורשת של ערכי המאה התשע עשרה – והחתירה להיות חוקרים אובייקטיביים של אישיות המטופל מתכחשת להיותו של המטופל שותף פעיל שלנו למחקר. בעיני לוואלד, אין הבדל מהותי בין אמנות למדע כביטויי היצירתיות של האנושות. הוא מדגיש גם כי יחסי אובייקט מבטאים השקעה הדדית – הזולת שאנו משקיעים בו גם משקיע בנו.לוואלד סבור שהדגש הבלעדי על האדיפליות בראשית ימי הפסיכואנליזה הביא להתמקדות גדולה ולעיתים בלעדית בשלבים הקדם־אדיפליים, ובעיניו הבנת הדילמות של ראשית החיים והבנת הדרמה האדיפלית עשויות להשתלב ולקדם תובנה עשירה יותר. הוא עוסק במתח בין שאיפות לנפרדות ואינדיווידואליות ובין כמיהה לאחדות והתמזגות, בתור מוטיבים חשובים בתרבות, ולא פעם גם בתהליך הטיפול. לוואלד מבחין בחדות בין ההדחקה, המדלדלת את חיי הרגש, ובין ההפנמה, המעשירה אותם. כשלוואלד מחפש דימוי לשינוי הנפשי שאליו הטיפול הפסיכואנליטי חותר הוא מרחיב ציטוט של פרויד מתוך של הומרוס: "אלו הבקיאים ברוחות רפאים מספרים לנו שהן משתוקקות להשתחרר מחיי הרפאים שלהן ולמצוא מנוחה ונחלה כאבות קדמונים. כאבות קדמונים הן ממשיכות לחיות בדור הנוכחי, בעוד כרוחות רפאים נגזר עליהן לרדוף את דור ההווה באמצעות חיי הצללים שלהן".