אמא וזהו

ציון, גיבורת ספרה החדש של היא עוזרת משפטית צעירה בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, בת עשירית במשפחתה הירושלמית. היא כבר כמעט בת שלושים, לא בדיוק בזוגיות, ובעיקר לא בטוחה שהיא רוצה ילדים. בכל זאת, הסצנה הראשונה ברומן מתחוללת בקליניקה של רופאת הנשים של ציון, בעיצומו של תהליך שימור פוריות,  כשהרופאה שוטחת בפני הגיבורה הצעירה את משנתה ביחס לאימהות:"מה זאת אומרת איך יודעים שרוצים או שמתאימים? איך יודעים... נו, איך יודעים... את בריאה? את לא פסיכופתית? אז את מתאימה להיות אמא. זה די פשוט. אל תתעסקי עם זה. זאת לא החלטה שאת צריכה לקבל היום. תתאוששי, עברת תהליך משמעותי שמשפיע על הכול, תחזרי לחיים, צאי, תבלי, תתאהבי, תתחתני. כל השאלות ייעלמו."ואמנם ציון חוזרת לחיים, יוצאת, מבלה, אולי אפילו מתאהבת, אבל השאלות לא נעלמות ובחודשים שבאים אחר כך היא מדברת עם הנפשות הקרובות אליה - אח, אחיות, חברות, השופטת שלצדה היא עובדת – מכולם היא מבקשת לשמוע על הצדדים המוסתרים שבאימהות. הצדדים האמיתיים. הלא הוליוודיים. כאלה שהיא מכירה מהבית. מאמא שלה.וככל שציון נוברת עמוק יותר בשאלה "שלה" היא מגלה עוד ועוד פנים ועומקים בדמותה של אמא שלה עד לשיחה האחרונה, השיחה עם אמה,  שבה ציון שואלת שאלות שבדרך כלל לא שואלים הורים. התשובות מגלות לה פיסות חיים, חלומות, אכזבות, הצלחות וכישלונות שאימהות נוטות לטאטא בהינף מהיר ולהסתיר. אפילו מעצמן.זהו הרומן השביעי של , מחברת רב המכר , כלת פרס היצירה לספרות עברית תשס"ז.  ***כמעט הייתי אמא לעשרה. לפני כשמונה־עשרה שנים טיילנו בפריז. השביעית שלנו היתה בת שלוש או ארבע. באותם ימים זאת היתה חופשה זוגית נדירה. בערב, במלון, נמשך לבי לכותרת בווינט בערך בזו הלשון: "השירות למען הילד מחפש משפחה לשלוש אחיות." שני הצעירים משבעת ילדינו נמסרו לנו בשירות למען הילד. התקשרנו מפריז לפקידת הסעד שלנו ושבוע אחר כך הגענו לפגישה בירושלים. שיחה ארוכה. הנסיבות מורכבות, אבל הבנות כבשו את לבנו. הכול נאמר. הכול הוסכם. הגוף כבר נדרך לקראת קימה ויציאה לדרך החדשה, התרגשות של לידה חדשה, ופתאום שמעתי את עצמי אומרת, "אני מוטרדת קצת רק מדבר אחד."אחרי שבעה ילדים ועשרים שנות אימהות – פתאום נולד בי ספק.ומכל הרגעים האימהיים בזמן, זה רגע שאני נאחזת בו בידיעה שהוא היה רגע אימהי מושלם. רגע של בהירות שהיא ההיפך מספק, בהירות שמניחה סימני שאלה.