דברים שרואים מכאן : מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?

לאחר שנעשה לראש הממשלה הִרבה אריאל שרון להשתמש בביטוי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" כדי להסביר את השינוי במדיניותו; כאילו המציאות המורכבת המתגלה לעיניו של ראש ממשלה שונה מהמציאות שרואה איש אופוזיציה, ומאלצת אותו לעתים לאמץ מדיניות העומדת בניגוד לאידיאולוגיה שלו; כאילו אדם יכול להחזיק באידיאולוגיה הלאומית רק כל זמן שהוא יושב באופוזיציה ואינו אחראי לגורלה של מדינת ישראל.    השמאל קפץ כמובן כמוצא שלל רב על האמירה, והשתמש בה כהוכחה לכך שהאידיאולוגיה הלאומית הגורסת את שלמות הארץ אינה מעשית. אחרי הכול, טוענים אנשיו, כל מנהיגי הימין שהחזיקו באידיאולוגיה הזאת ויתרו עליה לאחר שהגיעו לשלטון, כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם": מנחם בגין מסר את חצי האי סיני למצרים והרס את היישובים  היהודיים באזור כחלק מהסכם השלום עם מצרים, יצחק שמיר הלך לוועידת מדריד והסכים לנהל משא ומתן עם נציגים פלשתינאים, אריאל שרון עקר את יישובי חבל עזה וצפון השומרון במהלך ההתנתקות,  אהוד אולמרט יזם את תוכנית ההתכנסות והיה מוכן ולחלק את ירושלים ולמסור לידי הפלשתינאים 97 אחוז משטחי יהודה ושומרון, ובנימין נתניהו היה מוכן  לוותר על הגולן והסכים להקמת מדינה פלשתינאית. בספרו דברים שרואים מכאן בוחן אריה אלדד את השערת הדברים שרואים מכאן ומשם. האם ההסבר הזה נכון? האם כל מנהיגי הימין אכן שינו את דעתם ואת תפיסת עולמם לאחר שהגיעו לשלטון? ואם שינו, האם עשו זאת משום שהעולם שנגלה לעיניהם מכס ראש הממשלה היה שונה מהותית ממה שראו קודם? בתוך כך הוא עוקב אחר דרכם של חמשת ראשי הממשלה שצמחו מתוך הימין הישראלי, מנתח את פעולותיהם ואת השינויים שחלו לכאורה ולמעשה בהשקפתם, ובודק האם אכן נגזר על האידיאולוגיה להיות מובסת בקרב עם הפרגמטיות המציאותית, והאם נכונה הטענה שהאידיאולוגיה של המחנה הלאומי בישראל טובה רק כתיאוריה ואינה ניתנת למימוש במציאות הפוליטית הקיימת.