ושוב הזמן

באחד הימים, לאחר שנפטרה, התחלתי לכתוב על אמי. תוך כדי קניות במכולת, הליכה ברחובות ירושלים, נסיעות ארוכות באוטובוס וצפייה בתכניות טלוויזיה סתמיות. נדמה היה שאין מקום שאליו אלך ושאמי לא תהיה בו גם. צליל קולה הדהד במחשבותיי הרבה אחרי שנמוג, ונדמה שניחוח הבושם שלה עדיין נידף כשאני חולף ליד ביתה הישן. שברי זיכרונות, שברגע שעלו התאמצתי ללכוד אותם, הקיפו אותי. שלא תישכח. ואת כולם העברתי אל הנייר, עד שהתרבו והפכו לספר שלפניכם. נועד להיות רגע של השתהות בלב היומיום. אסופת הסיפורים והקטעים הקצרים נעה בין זיכרון לדמיון, בין התקווה שהעבר יישמר לרצון לשנותו, בין העיסוק באהבה לניסיון להתגבר על האובדן. אם עשיתי עבודתי נאמנה, תשתהו לרגע בזכותו. ואולי הרגע הזה יילכד בזיכרונו של אחד מכם, שיחשוב עליו, באחד הימים, בחיוך של עצב."באוטובוס, בשעת לילה מאוחרת, עצמתי עיניים והספקתי לזכור: שלוש אהבות, געגוע אחד, את אמי בבוקר שבת. ארוכה עד מאוד היא הדרך הביתה".