בין שלום לשלמות הארץ

האם הקצינה הציונות הדתית את עמדותיה הפוליטיות בעשרות השנים האחרונות? מה היו בעבר עמדותיה העקרוניות בנוגע למאבק על ארץ ישראל וגבולותיה, זכויות המיעוטים, שימוש בכוח ומוסר לחימה?במחקר זה, המבוסס על מגוון מקורות מרשים, בוחן אליעזר דון־יחיא את הגישות שרווחו בתנועת הציונות הדתית בסוגיות אלו ומתמקד במנהיגותו של חיים משה שפירא, שהתווה את דרכה של תנועה זו במשך שנים רבות אך דמותו נדחקה, שלא בצדק, לשולי המחקר ההיסטורי והפוליטי.שפירא בלט בתפיסת עולמו המתונה ובמאמציו למנוע מלחמות ושפיכות דמים. הוא ראה את עצמו כתלמידו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה מוכן להרחיק לכת בוויתורים למען השלום ולהבטחת הקיום הלאומי. בפולמוס על תכנית החלוקה סבר שיש להשלים עם ויתור על חלקים מארץ ישראל כדי להקים את המדינה היהודית, להבדיל מרוב מנהיגי תנועתו, ששללו כל פשרה במאבק על שלמות הארץ. לאחר קום המדינה נמנה עם הבולטים שבין מתנגדי הקו הביטחוני האקטיביסטי שהנהיגו דוד בן־גוריון ומשה דיין. שפירא מילא תפקיד מרכזי בכמה מההכרעות החשובות בתולדות המדינה, ובמרכזן – הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים. גם בשנים הראשונות שלאחר המלחמה עלה בידו לעצב את מדיניותה של הציונות הדתית ברוחו, למרות התנגדות נמרצת מצד חוגים רחבים בתנועתו. גם מחוצה לה הצליח שפירא לכבוש עמדת השפעה באמצעות בריתות שכרת עם גורמים מתונים במפא"י. מפריך את ההנחות שקנו להן אחיזה בהיסטוריוגרפיה כאילו נגררה הציונות הדתית אחרי מפא"י בנושאים מדיניים וביטחוניים ומעורבותה הפעילה בתחום זה החלה רק בעקבות מלחמת ששת הימים. דון־יחיא מוכיח שבהנהגת שפירא נקטה תנועה זו עמדה עצמאית, ששילבה בין עקרונות דתיים ומוסריים לפרגמטיזם מדיני ושיקפה את ההכרה במגבלות הכוח ואת הצורך להתחשב בעמדותיהם של גורמים בעלי השפעה בזירה הבין־לאומית.