הפסיכואנליזה של הנאציזם : מסה על הרס הציביליזציה

מתנסח בעקבות התהיות הבאות: האם ניתן להסביר את תופעת הנאציזם? ואם כן, כיצד ניתן לעשות זאת מבלי "להבין" או להצדיק את התופעה? איזה כלי תיאורטי יכול לשמש אותנו – בבואנו להמשיג את הזוועה – כדי לחמוק מההיסטוריציזם הצר, אך גם כדי לייצר פילוסופיה פוליטית? לאור שאלות אלו מציע ז'אן-ז'ראר בורשטיין את המתודה הפסיכואנליטית, אשר יש ביכולתה לבאר את התופעה ההיסטורית של הנאציזם, וכל זאת כדי לחשוב מחדש את המצב הציביליזטורי.בורשטיין רואה בנאציזם את עצם הפירוק של החיבור החברתי, שהוא המומנט של הפסיכוזה החברתית שכבשה את הגרמנים, בעקבות מה שבורשטיין תופס כפסיכוזה של הפיהרר עצמו, פסיכוזה מאני-דפרסיבית. על קרקע רעועה של אנטישמיות גרמנית ודמוקרטיה מנוונת "ידע" היטלר כיצד להפנט את ה-Volk הגרמני לקראת אופרה ואגנרית ניהיליסטית המספרת את קץ הציוויליזציה האנושית. אך כדי לחסל את האנושות ביקש היטלר, במסגרת הפסיכוזה הכובשת שלו, להשמיד קודם כול את אלו המייצגים את המצב הציביליזטורי – היהודים.פרשנותו הייחודית של בורשטיין שואבת את השראתה מהתיאוריה של ז'אק לאקאן על אודות הפסיכוזה ועל תפיסת ה"דחייה" של שם-האב במסגרת הפתולוגיה הפסיכוטית. לפי בורשטיין, היהודים נושאים את המסמן "חוק", אשר הנו יסוד הציביליזציה המערבית, והשואה היא בבחינת ניסיון לרצח-אב במישור ההיסטורי כדי לדחות סופית את החוק הסמלי ואת מיצגיו. לפיכך, השואה אינה פשע מלחמה, כי אם פשע נגד האנושות. התעמולה הנאצית הגזענית, אשר ביקשה לתפוס את מקומה של התרבות, גרמה לניוון הציביליזציה: היא סילקה את האמנה הבוראת-חוק, שמכוחה נעשים כולם אחים סמליים; האחווה צומצמה לידי סולידריות דמיונית בתוך קבוצת חברים שהקיאה מתוכה את החולים בנפשם, את הזרים ואת היהודים. התרבות זוהתה עם הטבע.על בסיס המצע התיאורטי, אשר עניינו היסטורי ופסיכולוגי, מבקש הספר לתרום להתחדשותה של פילוסופיה פוליטית שתעודד אזרחות פעילה, אזרחות שבה מוענקת חשיבות חיונית לקבלה של החוק הסמלי.לספר מצורף מבוא מאת פרופ' אפרים מאיר על תפיסת היהודים כמייצגי ה"חוק" הציביליזטורי ועל שכחת אותו חוק בעקבות הגותם של לקו-לברת, היידגר, ליוטאר ובורשטיין.ז'אן-ז'ראר בורשטיין הוא פסיכואנליטיקאי העובד בפריז. חיבר בצרפתית את הספרים: "לקראת מבוא חדש לפסיכואנליזה" (1998), "מהו המנגנון הנפשי? פסיכואנליזה והמדעים הניורוקוגנטיביים" (2000)."