דיימון ראניון האמיתי

דיימון ראניון, הסופר האמריקאי בן המאה הקודמת, שהיה עיתונאי בניו יורק, נודע בעיקר בזכות רשימה ארוכה של סיפורי הומור יוצאי דופן, החדורים בהבנת החיים בעיר הגדולה, הרבגונית מאד. סגנונו יוצא דופן ביותר, מיוחד בשפתו הבולטת והעצמאית, פרי כשרון יחיד במינו. הם פורסמו בראשיתם בעיתונות. הסיפורים עברו עיבודים לשפת הקולנוע והבמה, (לדוגמא "ברנשים וחתיכות"), במידות שונות ומגוונות מאד של הצלחה.התרגום הנוכחי שונה מן הניסיונות הקודמים בנאמנותו למקור, ובשפה המותאמת לכוונת המחבר. תרגומי סיפוריו של הסופר הייחודי הזה לעברית מחזירים אותנו לשנות החמישים של המאה הקודמת, בהן הסיפורים נחלו הצלחה מרובה שהאריכה שנים, לאו דווקא בנאמנותם למקור. מאז פורסמו כמה עיבודים, ומספר תרגומים של סיפורים נוספים. עם הזמן השפה העברית השתכללה בכוונים רבים, כמו גם בהומור, דבר המחייב תרגום אותנטי ואמין, שונה מן התרגום הישן.המתרגם הנוכחי, , גדל לצידם ונהנה מהם בילדותו. היכרותו כוללת את המקור, וידיעותיו מאפשרות לו להשוות את הסופר לדמות הנכבדה עוד יותר בספרות האמריקאית - מארק טוויין, הנחשב למייסד של ספרות ארה"ב, שהרבה לעבד יסודות עממיים משפה זו, חלקם משפות עבדים, וחלקם מאזורים מתפתחים בתקופתו. הדעה הכללית היא שלא מדובר ב"סלנג" בשימוש נרחב, אלא לשונות המעורבים ביסודות שונים, כתרבות מתהווה. מארק טוויין לא היסס לשלב בשפתו שגיאות במכוון, בתוך תערובות של ביטויי מקור מעגה כזו או אחרת. דיימון ראניון כתב גם הוא סיפורים המפוזרים בכמה אזורים בארצו, אך הוא ידוע בעיקר בסיפורים הניו יורקים שלו. יש הרואים בו מעין ממשיך המסורות של שפות "עממיות". מבלי להיכנס לוויכוח מדעי, אין שום ספק ששפתו ה"ניו יורקית" איננה סלנג, או עגה מקומית  - אף אחד אינו כותב או מדבר כך. ראניון עיבד אנגלית אישית המכילה גם שפת "רחוב" פה ושם, אך לא סלנג מקומי. עיקר כוחו היה בהמצאת שפה שקרובה לחיקוי קומי, לא דקדוקית, אך עדיין ברורה, אפילו בהמצאה של מילים משוחזרות עד כדי תימהון, שפה חופשית, הכוללת "שגיאות" דקדוק מכוונות ולא מוסתרות (גם כאן שוחזר החופש של מארק טווין). זהו חופש של הומור כמעט בימתי, תיאטרלי, שאינו קיים בשום מקום לבד מחיקויים בודדים. יהיו קוראים הבקיאים בשפה האנגלית לסוגיה, שידעו לצטט סופרים שהשתמשו בגישות ייחודיות כאלה, וזאת בעיקר בספרות בלשית, אמריקאית או אנגלית מקור.אהבתו של המתרגם את המקור, היכרותו רבת השנים עם איכויות ספרותיות קרובות, וקרבתו הארוכה למחוזות שונים של העברית הנפוצה, אפשרו לו מספר המצאות לשון המעבירות לפחות חלק מן המשמעות וההומור המקורי. אין צורך להמציא דיימון ראניון חדש. אין גם צורך לנסות בטעות להיות "תקני" בשפה העברית כאן. מדובר בחידוש סגנוני מתאים. יש שיטענו כי אפשר לקרוא אותו במקור, והדבר מספיק ומספק בימינו. המתרגם חושב שנוסף כאן ממד של הומור הכרחי.