הקוראת בצללים

"בגאון העדן של הירדן הגדול עמדה הבריאה על מקומה בשלל יצורים מבראשית. למראית עין, אולי כך יספרו המשוררים, הנהר הגדול זורם בשצף, אבל אין הוא אלא עומד על מקומו והרי הוא קו המחבר בין קצוות לסיפור אחד. כמו כוכבי הרקיע, כוכב אחר כוכב, נשלמת דובה גדולה והיא מחברת את סיפור דרכם של כוכביה אל שמי הלילה. וזה הסיפור, לנצח יעמיד את הדברים על מקומם." סופר צללים פורץ דרך לגיבור ספרו – לוי, צלם בעל שם – הנשרך בעקבותיו במעלה הנהר. המסע משתבש וסופר הצללים מאבד את מעמדו. בעודו נחוש להמשיך את הסיפור נוטל האיש את זהותו של לוי ויוצא למסע משלו, כשהוא מעלה את תיאור דרכו ב"ענן" של מעסיקו. אגב כך הוא לוכד את תשומת לבה של בת הצלם וזו מתערבת בסיפור ומבטיחה את המשכו של המסע בזהות הגנובה, אך בסופו של דבר משפיעה על הסופר לצאת מן הצללים, למלא תוכן בזהותו האמיתית ולהתמודד עם עברו. זהו מסע בסבך של נוף בראשית בעולם חלופי, שילידים מקדמת דנא חיים בו תחת שלטונם של כובשים המנצלים את אוצרותיה של הסביבה ומשנים את פניה, ובד בבד – מסע ספרותי אל עולמו היוצא־מן־הכלל של הראל, הבורא בכושר המצאה מופלא עולמות סוערים ומקוריים, המתקיימים, מסתבר, במרחק נגיעה. וזהו גם  גם מסע לשוני, אל מרחביה המרובדים של העברית, המתניידת כאן בווירטואוזיות בין דיבור לאלם ובין הליריות של המבט לפרוזאיות האכזרית של הפעולה האנושית.